אוף, היא מטריפה אותי!
אני עומד מולה והיא רק מסתכלת עלי במבט כזה חמוד. היא לא
מתכוונת לזה, אבל הוא כזה חמוד. העיניים שלה מרצדות. יש לה
דמעות בקצוות של העיניים היפות שלה, אבל היא מחניקה אותן.
היא מפחדת ממני. היא אמרה לי את זה, שהיא לא מכירה אותי יותר.
שאלה מה עשו לי בצבא שעכשיו אני כזה.
לעזאזל, שתפסיק להסתכל עלי ככה, היא גורמת לי להרגיש אשם.
לפחות שתצרח או משהו, שתנסה לברוח, להשתחרר מהחבלים, שתעשה
משהו רק שתפסיק להסתכל עלי ככה.
אני מתקרב אליה, מעביר את הסכין על הפנים העדינות שלה. היא
עוצמת עת העיניים ונושכת השפתיים מכאב. אני מסתכל לה בעיניים.
בגלל שהיא עצמה אותן הדמעות כבר זולגות מבלי שהיא תוכל לעצור
אותן. דם מתחיל לזלוג מהחתך שהלהב השאיר. אני מתקרב אליה יותר
והיא לא מורידה ממני את המבט. הפנים שלי כבר כמעט צמודות
לשלה.
"אני שונא אותך."
היא לא עונה. עוד דמעה זולגת מעינה ומתמוססת בדם.
"אבל אני אוהב אותך כל כך."
היא פותחת את הפה לומר משהו. אני מנשק אותה לפני שהיא מתחילה
לדבר. היא לא מתנגדת. היא אפילו מנשקת חזרה, מדרבנת את הנשיקה
להיות יותר סוערת. העיניים שלה עצומות. היא תמיד אמרה שאני
מנשק יותר טוב מכל אחד אחר שהיא התנשקה איתו.
אני מתנתק ממנה ונסוג לאחור להסתכל עליה. העיניים שלה עדיין
עצומות והשפתיים פסוקות מעט, כאילו מחכות שאני אמשיך. היא
פוקחת אותן באיטיות. היא מחייכת. כלבה ארורה, מה את מחייכת?!
היא בטח חושבת שעכשיו אני אשחרר אותה, שאם אני אוהב אותה אז
אני לא אפגע בה. היא לא מבינה שאני עושה את זה כי אני אוהב
אותה.
לא ראיתי אותה חודשיים, היציאות שלנו לא חפפו. אני כל הזמן
סוגר 21 וכשאני חוזר זאת בדיוק השבת שלה. הכלבות בבסיס שלה לא
מוכנות להחליף איתה אף פעם. היא בכתה לי על זה הרבה. מה אני
כבר יכולה להגיד לה? שתוציא גימלים, שתדפוק נפקדות? היא לא
כזאת. היא לא אוהבת לעשות בעיות ואת העניין של הגימלים היא
ניסתה. פעם אחת היא באמת הייתה חולה אבל אמרו לה שהיא סתם מנסה
להתחמק מהשבת אז לא שיחררו אותה וביום ראשון היא הגיעה לאשפוז
עם חום גבוה.
אלוהים כמה שהיא יפה. אני חותך לה את החולצה עם הסכין ומוריד
אותה ממנה. אולי היא חושבת שזה משחק? יש לה עור מדהים. ורוד
כזה. חלק. אני מנשק לה את הצוואר, נשיקות עמוקות כאלה. היא
מתחילה להתנשם בכבדות. אני יורד באיטיות, לא מפסיק לנשק אותה.
יש לה קעקוע על החזה. אני עובר על הקווים שלו עם הלשון. אני
מרגיש את הלב שלה פועם במהירות הולכת וגוברת. היא אוהבת שאני
מנשק אותה. פאק, כמה שהתגעגעתי.
אני משחרר אותה מהחבלים ומרים אותה, לוקח אותה למיטה שמאחור.
אנחנו שוכבים. היא לא מפסיקה ללטף אותי גם אחרי שאני גומר
וצונח עליה באפיסת כוחות, מנשקת נשיקות קטנות. היא חושבת שהכל
בסדר עכשיו. אני מחבק אותה ומסתכל לה בעיניים. יש לה עיניים
טובות, רכות ומבינות, אבל עכשיו מאחורי כל הרוך אני יכול לראות
כאב. היא יודעת שאני חייב.
אני מתיישב וכובש את ראשי בין ידיי. אני כבר לא בטוח שאני
רוצה. היא מושלמת. איך אני יכול לקחת מהעולם מישהי מושלמת כל
כך? למרות שלעולם לא מגיע מישהי כמוה, זה לא יהיה הוגן לשלול
מהעולם אותה, זה פשוט לא יהיה הוגן.
אני שומע את הנשק שלי נטען ומסתובב בבהלה. היא עומדת מולי
ערומה ומכוונת אותו אלי. היא הולכת להרוג אותי. בגלל זה אמרו
לנעול אותו מאחורי שני מנעולים... אבל תכננתי להשתמש בו אחר
כך. אותה לא רציתי להשחית ככה. היתה יפה מדי בשביל כדור בראש,
על עצמי לא אכפת לי.
היא מסתכלת עלי, הרובה עדיין מכוון. היא מחייכת את החיוך הכי
גדול שלה והעיניים שלה זורחות. היא מורידה את הנשק לאט ומניחה
אותו על המיטה. כמו כלום היא מרימה את הסכין וניגשת אלי, מניחה
את הסכין בכף ידי. היא מנשקת אותי נשיקה ארוכה ורכה ומטה את
ראשה לאחור, מותחת את צווארה.
"אני כל כך מאוהב בך," אני לוחש.
היא צונחת על הרצפה. שלולית אדומה כהה מתחילה להתפשט סביבה.
היא באמת האישה הכי מהממת שראיתי.
אני לוקח את הנשק, נשען עם גרוני על הסתרשף. "להתראות עולם,
היה נחמד."