הוא כתב לי הייקו.
אמר שהדרך הכי טובה להעביר רגשות היא בצורתם המתומצת והטהורה.
אני יודעת שהוא השקיע המון, ישב וכתב ומחק, אבל קשה לי להתרגש
משיר של שבע-עשרה הברות שרבות מהן מתחברות למילים כמו "ענף זע
ברוח" ואופס נגמר. מזכיר יותר מידי לילות קצרים במיוחד,"מאלו
שקורים לכולם".
אני לא מנסה להיות רעה, אני חושבת שזה קשור למנטליות הרזה שלו.
הכל כל כך סגפני, גבעולי ומדוייק. לא משנים מאמצי הפיטום של
אמא שלי, הוא עדיין תומך ב"לוק" של זמר בריטי בשיאו של
"ההרואין שיק". ואני? אני רוצה אותו מלא יותר. רוצה חיבוק דוב
וזרועות רחבות, רוצה שירים יפארו ויהללו את החיים ולא יהיו
תמצית מזוקקת של ענפים זעים ברוח התל אביבית. אני רוצה רגשות
שלא צריך תואר בלימודי מזרח-אסיה כדי לפענח.
הוא חושב שאני לא מתוחכמת מספיק כדי להעריך את יופיו של
ההייקו, אני חושבת שאולי אין לו מספיק לב כדי להעריך משהו
אחר.
עצוב לי לחשוב שיום אחד כשישאלו למה נפרדנו, הרי היינו זוג
כזה נחמד, התשובה תהיה "הוא כתב לי שיר ".