היא הסתכלה עליו במבט מזועזע.
"לא יכול להיות", לחשה בשקט, "אני לא מאמינה לך".
הוא רק חייך חיוך מרושע, והסתכל עליה בעיניים אדומות מחוסר
שינה.
"תאמיני למה שבא לך", אמר בלחישה, "אני לא מנסה לשכנע, אני רק
ממלא את תפקידי".
היא התיישבה על המיטה, עייפה ומותשת, כאילו היא זו שעכשיו חזרה
מהקרב, ולא...
לא. היא לא מאמינה. זה לא יכל להיות. רק אתמול שוחחו, לפני
שיצא. הבטיח לה שיחזור בשלום. הוא הבטיח...
"א... אתה בטוח?", שאלה, "ו.. ואולי.. נפלה טעות?", מרימה את
עיניה בתקווה.
כן, טעות. הרי שום דבר לא בטוח בימים אלה. ברור שנפלה כאן
טעות. זה קורה למישהו אחר. לא לה. לא עכשיו.
"ילדה טיפשה", ענה לה באכזריות, "אנחנו לא עושים טעויות".
היא נאנחה, וזרקה את עצמה מתייפחת על המיטה. רצתה לזעוק מכאב,
רצתה להכאיב לו. שיידע, שירגיש, אבל לא יכלה לזוז. שריריה כמו
לא צייתו. היא הרגישה כאילו עשויה מעופרת.
"אם תואילי לקום מהמיטה", אמר בקול קר וענייני, "תוכלי לחתום
על המסמכים כדי שאוכל לצאת מכאן כבר."
היא הביטה בו המומה. איך יכל להיות כל כך חסר רגש? האם לא
נשארה בו טיפת אנושיות? הרגע איבדה את היקר לה מכל, והנה הוא
מתנהג כאילו איבדה כפפה שאין להשיבה. אך היא הרימה עצמה
מהמיטה, ולו רק כדי שייצא, שילך מכאן.
"איפה אני צריכה לחתום?", שאלה, מתייפחת.
"הנה", אמר בקשיחות, מראה לה את המקום.
היא חתמה ביד רועדת, משאירה סימן דיו. היא חתמה לא רק על
המסמך, היא חתמה על גורלה. החתימה הזו היה בה כדי להודות...
הוא איננו.

הוא הסתכל עליה בסיפוק.
"תודה גברתי", אמר בלגלוג שאי אפשר היה להתעלם ממנו.
הוא הסתובב ופנה לכיוון הדלת, החל ללכת מספר צעדים, ופתאום
הסתובב חזרה.
"כמעט שכחתי", אמר, וחיפש בכיסיו משהו. הוא הוציא משם שרשרת
זהב ארוכה, עם תליון בקצה.
"זה בשבילך. מצאנו את זה עליו".
היא הסתכלה על זה בסקרנות. היא לא זיהתה את התליון אך היה בו
משהו מוכר. היא הושיטה יד לקחת אותו. המתכת הייתה קרה כנגד
ידה, התליון היה זעיר, בצורת לב.

היא קפצה מרעש הדלת הנסגרת. אפילו לא טרח להגיד שלום. לא שזה
שינה הרבה, בין כה רצתה שילך. היא התיישבה על המיטה, פותחת את
התליון בידיים רועדות. בפנים מצאה תמונה שלו, ופתק קטן מקופל.
היא הוציאה אותו, והחלה לקרוא:
"אהובתי, לא נותר עוד הרבה זמן לפגישתנו הבאה. כל המכשולים
יוסרו מחר, והיא תחשוב שאני מת. שילמתי לבחור שיביא לה את
הבשורה, ושישאיר אצלך את התליון, עד שניפגש..."

את זעקת הזעם שלה הוא שמע מקצה הרחוב.
"הייתי חייב לגלות לה את האמת", מלמל בשקט לעצמו, "ילדה
מסכנה".