הם באים מולי.
בזרם עם כוחות משלו, לא ניתן לעצירה.
דוחפים ונמשכים יחד.
נגדי.
בכיוון ההפוך.
כתף. מכה. ברך.
אני מועדת,
לעיתים נחבטת בריצפה.
והם לא עוצרים, לא משנים את קצב או כיוון הליכתם אף לא לרגע.
ואני מנסה לתפוס אחדים,
לומר להם להעצר, להסתובב,
לחייך,
לצחוק,
לשמוח.
והתגובה תמיד מהירה והחלטית, כמו עקיצת הדבורה ונשיכת הנחש.
מתגוננים:
"את תמימה."
"את עוד תגלי, את תביני את דרכי העולם."
"אין סיבה לחייך, אין על מה לומר תודה."
"ילדה."
וכך ממשיכים אלפי אנשים בחייהם, בזרם ביחד, בעצבות והזעפת
פנים.
הלך הרוח והקונצנזוס הם סיבה דיה להמשיך ולנוע בנחשול של ייאוש
וכעס.
יש ימים בהם קל להסחף.
יש רגעים שבהם הזרם נראה הגיוני, ולפעמים נכון.
ברגעים של עמידה במקום והרהור, דוחפים אותי האנשים בכיוון
הליכתם.
אך למרות הקושי ושצף הזרם אעדיף תמיד להתנגד,
אינני עלה צהוב שניתק מן ענף העץ לגדת הנהר בחודשי הסתיו.