השבוע התחלתי להתכונן למבחן בספרות. כמה שהביטוי הזה נשמע
נדוש, הוא מסמן לי המון. כי בספרות אין סוף לדימיון ולהיגיון,
בספרות יש ערבוביה שלמה וכאוס של אהבה, שנאה ועוד רגשות
דומים.

לדוגמא, המורה שלי לספרות הקריאה סיפור של אתגר קרת. סיפור
בהחלט מעניין. סיפור על ילד שמתאהב בקופת החיסכון שלו דמויית
החזיר.
כשחזרתי הבייתה, אחרי אותו שיעור ספרות התחלתי לכתוב. כן, פשוט
לכתוב. המילים יצאו לי מהפה בצורה מושלמת ומענגת, נעים לשמוע.
האצבעות שלי פשוט היו מלאות באנרגיה, רוצות להוציא את כל מה
שעבר עליי השבוע. אבל לפתע כבתה האנרגיה, כמנוע סילון המסרב
לקום לתחיה, ולפעול. אני התחננתי לאותם כוחות שאיכזבו אותי
ברגע המכריע. פשוט איכזבו. ואז נפלתי כמסוק, שהמנוע שלו כבה.

אז החלטתי ללכת לישון. כן, לישון. מה לא לגיטימי בזה? אבל
כשהתעוררתי, הייתי במקום אחר: הירוק סביבי בהק באור השמש
השוקעת. טיפות טל קטנות ריצדו ונפלו זלגו בין עלים ירקרקים
שאין כמותם. הזכיר לי בצורה מסויימת את הפרסומת של "הוואי", אך
מה חבל- שם לא הייתה אף יפהפיה. הייתי בודד. על אי-בודד, כמו
רובינזון קרוסו.
קמתי מהמיטה והתחלתי להתלך סביב, בוחן כל נקודה שעליה עוד לא
נח מבטי. היה לח, היה קייצי. לפתע אותה אנרגיה, שנטשה אותי סתם
כך בעולם האמיתי, שכבר נראה כאשליה בלתי-פוסקת, חזרה אליי.
התחלתי לרקוד. לא, לנוע בצורה מוזרה. הייתי באופוריה מוחלטת.
לפתע, למרבה ההפתעה, פקדני רעידת אדמה קשה, וסדק החל להיפער
מבין העלים, וכיוונו אליי!
חזרתי בריצה למיטה, בניסיון לחזור לעולם האמיתי, אבל כנראה
שהנורא מכל קרה. אני נעול בעולם האשליות! זה לא רע בכלל, אבל
כאן הכל יכול לקרות- מהפחדים הגדולים ביותר ועד לחיים הטובים
עם 27 בתולות. רעש נוסף העיר אותי. נערה יפהפייה עמדה לפני. אם
חושבים על זה עוד פעם, ביחס אליה 27 בתולות זה בכיס הקטן שלי.

רעש האדמה נפסק באחת כמו שהתחיל. המלאכית היפיפיה שהצילה אותי
מרעידת האדמה החלה להתקרב אליי. "אני יעל", אמרה. 'וואו! שם
כל-כך יפה! או שהמזל משחק לי היום, או שזאת עוד תכנית נוסח
"המופע של סטיב"', חשבתי לעצמי.

כשהתקרבה יעל, כך שפנינו כמעט נגעו אחד בשני, היא משכה את ידי
בחוזקה אל בטנה. לא, אל גבה. לפתע חשתי איך הכל מתערבב סביבי.
הרגשתי איך הקרקע נשמטת מתחתיי, והרגשתי כמו טיל. טיל שעף
למעלה, כמה שיותר רחוק.

כשפתחתי את עיני ראיתי שאנחנו נמצאים על חוף ים. הים היה כחול
בגוון שעוד לא נראה כמותו. יעל עדיין עמדה לידי, מחבקת אותי.
המיטה כבר לא הייתה שם, הייתה שם רצועת חוף, עם דקלים. הזכיר
לי קצת את ברזיל. חסר קצת קפוארה.
הנה שם הירוק של היער. דומה שהייתי במעבה היער.

"בוא", אמרה יעל, "שלא נאחר למופע".
"מופע? איזה מופע?", שאלתי את יעל.
"אוי טיפשון", ענתה לי במתיקות שפתיים. הרגשתי שאני מכיר אותה
כבר שנים. "מופע קפוארה", המשיכה.
'איך היא ידעה?' חשבתי לי. ולפתע כמו חיזיון על חיזיון הופיע
מעגל ענק. שמעתי את קולות הפיזמון המוכר לי, וזמזמתי לי: "זום,
זום, זום, קפוארה מטה אום"...
לפתע קולות הנגינה הופסקו. האנשים דיברו ביניהם בפורטוגזית,
ולפליאתי הבנתי כל מילה, למרות שבחיי לא למדתי פורטוגזית.
'קבלו את המאסטר המכובד מישראל', אמר אדם בראש המעגל. הצטרפתי,
אבל אז נזכרתי... מה עם המבחן בספרות?

הקרקע נשמתה תחתי שוב, ואני כילד תמים הלכתי אחרי האור. האור
במסדרון. יעל כבר לא הייתה שם לידי. גם לא רצועות החוף הזחיחה.
אני הבטתי בטופס מבחן, מבחן בספרות. שיעור שני, יום שני.
הרגשתי שאני יודע את הכל, למרות שלא למדתי.

אז כמו שאמרתי, ספרות היא חיזיון אחד גדול. הכל אפשרי בעולם
החלומות, אז למה לא לקבל את אותו הדבר בעולם הספרות...?