הפעם רצה זהבה בכיוון ההפוך. רצה ורצה ורצה בלי יכולת או רצון
לעצור. הרגליים שלה ריחפו כל כך גבוה באויר שהייתי בטוחה שהנה
היא משתטחת לנו על האדמה בצעד הבא. אבל לא. בכל פעם שרק קרבו
נעליה לקרקע, נתזו פרורי חול אחדים והיא, כמעט מבלי לשפשף את
אדום מגפיים, זינקה וניתרה ועפה ממש. היא ריצדה מעל ביתם של
שלושת הדובים ששרו כעת בבעיה חמורה. מסתבר שדובי הקטנטן גדל
בין לילה, ולא המיטה שלו, גם לא הכיסא שלו מתאימים ובטח שלא
קערת הדייסה שלו משביעה את בטנו המקרקרת. למרות שהכביד עליה
ליבה, לא עצרה זהבה לעזור ל"ג'פטו" בהכנת מיטה גדולה דיו לדובי
הקטנטן. חנה'לה כבר תעשה זאת, חשבה לעצמה. בעודה מרחפת בין
עלים וגבהות ובתים ויערות שמעה מצידה עוד זוג רגליים קופצניות.
היא הסיטה מבטה מהדרך והציצה. זה היה שפן לבן עם שעון ענקי
"אני מאחרררררר" הוא ציץ, "מאחר, מאחר מאחר..." זהבה לא הייתה
שקטה עם הידיעה שהטלפיים הללו רצות בשיטחה שלה ואין היא יודעת
למה ולאן. "סלח לי" היא שרה בקול חינני, ואם יורשה לי אז גם
מאד נימוסי ואדיב וקצת מלכותי. "אני, אני, אין זמן", הוא מלמל
"לסלוח לילדות שכמוך". "לא תסלח?" היא נסתה שוב, "לא ולא".
"אבל למה?" תהתה זהבה. "כי האבנים אינן טובות עבורי. איך ארוץ,
אני קליל בין קלילים המקפץ הטוב גם מהצפרדעים, עם שתי רגליים
דקיקות שכאלה, כושלות ומסתבכות ו..." הוא עצר, אבל רק את
דיבורו, לרגע לנשום מעט אוויר. אבל זהבה כבר הייתה עצבנית
נורא. "מה יש כאן לסלוח. כסיל שאתה. הרי לא עשיתי לך שום דבר
רע!" ובין רגע נעלמה. היא השיגה אותו ונבלעה לה באופק, משאירה
אחריה ענן פרפרים לבנבן. היא הגיעה לנהר ובלי לחשוב שלוש פעמים
צללה לתוך המים העמוקים. היא איננה יודעת לשחות, נזכרה לפתע.
משתעלת ומשתנקת אחזה בחוט עבה וצמיגי בצבע שחור, כמו מסטיק שאי
אפשר למתוח. החוט סחף אותה וטילטל אותה, שכן הוא חובר למכשפה
"אורסולה", אך זהבה לא ידעה זאת כמובן. היא רק חייכה אל טיפות
המים הקרירות שנחתו על פניה הסמוקים. החוט התלפף על מותניה
הדקים, מהדק את ידייה אל גופה וממשיך לזרום יחד עם הנהר. זהבה
הייתה מבוהלת מאוד. מה יהיה עכשיו. היא נשכה את החוט בשנייה
החדות וקול עמוק של כאב קפא באוויר. ראש סגלגל התרוממם מהמים.
גוף עצום קם מהקרקעית ושטף את זהבה, והציף את כיסיה במים, את
שערה בכמה אצות. רטובה עד העצם. זהבה התחילה לזמר מיד. בלי
להסס שרה את "אקונה מטטה" בעל פה. היא צפתה שישאב קולה לצדף
סדוק וכך תנצל ותברח מכאן מהר ותמשיך לרוץ, אך המכשפה רק צחקה
לה, נשכה אותה בחזרה ועזבה. החוט הותר ממותניה והיא נפלה ארצה
בחבטה. טוב, חשבה זהבה בעודה מתקדמת (קצת פחות מהר) נעליי
ספוגות מים, שערי מבולבל לגמרי, ידי מסומנת בסימן נשיכה כאוב,
נחתתי על האדמה ולא על דשא ועלי להמשיך. חבורה מפוקפקת ישבה
במערה בצד הדרך. קופיף לבוש ססגוני לידו ישב ייצור חייכני, כמו
בלון כחלחל, שמנמן, גדלדל  ומאחורייהם נח אייל. הוא בכה. אמא
שלו זה עתה נורתה והיא מוטלת כולה פצועה ושוטתת דם. אבוי. אך
לזהבה לא היה פני לכל אלו. את הסרט האהוב עליה ביותר תלשה
מראשה ונתנה לקופיף שירוץ ויחבוש את האיילה. היא דילגה ושלפה
אבן מחוספסת מהגרב, שגירדה לה והציקה כבר הרבה זמן. היא טסה
במורד הגבעה וראתה מסכנים. מסכנים עם קרחת ועצמות והם היו
מגודרים. אך לא מגודרים כמו פלוטו, שהיה כלבלב שמח מקיבוץ
מגידו... גדרות גבוהות ושחורות ומסולסלות. והם עבדו קשה. קשה
יותר מהשבעה ההם שראתה במכרה. הם סבלו. היא האיטה פעמיה וצרחה:
"היי, אתם מסכנים, מה אתם עושים?" ואיש לא ענה. והיא חזרה
ודרשה תשובה. מסכן אחד התקדם אליה, פתח את הפה וסגר אותו. פתח
וסגר. פתח וסגר ופתח וסגר. זהבה חיטטה בכסיי שמלתה והגישה לו
בזהירות, מבין ריבועי הגדר הרעה, שני זרעי אפונים לחים מהמים.
הוא קירב אותם לפה בעניים שנפקחו לרווחה, עם חיוך פצפון, רק
בשפה העליונה. זהבה נחרדה. לא, לא. היא סמנה בראשה. ירדה על
ברכיה והחלה לחפור בעדינות עם אצבעותיה הזריזות, בור קטן. הגדר
חתכה אותה ודם ושפשפה את עורה. היא בקשה ממנו לטמון את האפונים
בבור. הוא סירב בתוקף, או שלא הבין. אז היא הוציאה עדשה והראתה
לו אותה. ואז זרקה אותה לבור. הוא, כמו קוף אחרי בן אדם זרק את
האפונים גם הוא. הם כיסו יחד את הבור וברגע שגרגר החול האחרון
כיסה את הגומה התחיל לצמוח בה מייד גזע אדיר. הוא שעט לכיוון
השמיים. זהבה נבהלה מהזמן שברח לה פתאום ופתחה במרוצה מטורפת
בלי להביט לאחור. בדרכה פגשה גם אוטובוס שנפגע וכל נוסעיו חלו
משום מה. אז היא שרקה, שריקה חזקה ומורה שעל גבה זיקית הפכה את
המפגע לאוטובוס קסמים שמח ומשמח. וגם ילד אחד שהוריו הרביצו לו
בכל שעות היום, אף על פי שלא עשה דבר, היא לקחה איתה והראתה לו
מקום בו יוכל לגדול, יער יפה, עם דוב ונחש ופיל ונמר ועוד חיות
חביבות.
בקיצור, את ה"חיה" היא ייפתה, את "רפונזל" היא שחררה, את אילן
היא מצאה (בין החלולים החלל), את "פיזה" היא יישרה, לאיתמר
בנתה עוד קיר, ויחד עם החזרזיר היא השיגה "פיל נפיל".
והיא עוד רצה, שתדעו, היא תגיע גם לכאן.
"בעוד יום או יומיים אולי המצב ישתפר"...