בשכונה, גדל דניאל, אחד מהאנשים המוכרים ביותר שם. דניאל היה
גם כן בגילו של חיים. הוא גם אהב את שירת הבקשות. הוא היה מנגן
על חליל. אבל שלא כמו חיים, הוא לא ניחן בקול צלול, אלא קולו
היה עמוק ושקט. ושלא כמו חיים, הוא היה נער דתי. למרות מראהו
המאיים, הוא היה אדם נחמד מאוד. הוא היה גבוה, כבד, וחסון. הוא
היה גם שרירי, ולמד אומנויות לחימה. אך האופי שלו היה אופי רך,
כמו ילד בן חמש.
הוא לא אהב להראות את כוחו, או נחת זרועו. הוא אהב לשיר,
לפייט, ולנגן על החליל שלו. כולם אהבו אותו בשכונה. אין אחד
שלא הכיר אותו. למרות שהוא היה אדם מאוד שקט, ובכלל לא אהב את
כל השבחים שהיו מרעיפים עליו. הוא היה אדם עניו, אהב לשבת
בפינה השקטה שלו בבית הכנסת, ולהתאחד עם הבורא. וכשלא היה בבית
הכנסת, הוא היה מנגן לו בביתו, ומקשיב לשירים ערביים. על החליל
הוא למד לנגן מעצמו. זה לקח לו זמן, אמנם, אך הוא היה כשרוני
בכל הנוגע למוזיקה, ולכן הוא תפס את העיקרון מהר מאוד.
את ימיי החורף הוא אהב במיוחד, מכיוון שאז הייתה עונת הבקשות,
וכל חורף הוא נהג ללכת לבתי כנסת בשכונות רחוקות יותר, ולהשתתף
בשירה הקסומה, ובפיוטים הערבים. בימיי הקיץ, כאשר לא היה לו
לאן ללכת, הוא היה יושב בביתו ומנגן. הוא היה מתאמן על הפתיחות
ועל השירים, כדי שבחורף הבא, הוא יהיה מוכן יותר.
וכך עברו להם ימיי הקיץ החמים של חיים: הוא היה מסתובב עם
החברים, הולך למסיבות, מועדונים למיניהם, לקולנוע מידיי פעם,
ובשבתות היה הולך לבית הכנסת. הוא לא ידע שבאותו בית כנסת, היה
מתפלל גם דניאל. הוא שמע עליו פה ושם, אך לא פגש אותו פנים אל
פנים. ודניאל, לא היה עולה לחזן, מכיוון שהוא היה עניו כזה,
ופחד מאוד מטעויות. הפחד הזה היה גורם לו לגמגם כאשר היה עולה
לתורה. ולכן הוא לא עלה לחזן או לפייט.
ואז הגיעה תקופת הסתיו האפורה, תקופה כזאת שיש בה מן הרגשה של
סוף מרוץ, של - הנה עוד מעט תחל עונת החורף. וכולם בשכונה
ידעו, שהחורף מביא עמו את הבקשות.
ובאחד מאותם ימים, בדרכו לביתו, שמע חיים צלילים מוכרים. הוא
לא ידע מאיפה הוא שומע את הצליל הזה, אך הוא הכיר את המנגינה.
הוא עמד שם, באמצע הרחוב, ופשוט הקשיב לקולות החליל. כאילו
החליל שבה אותו כמו הודי שמחלל לנגד הקוברה, כך הוא נשבה למשמע
החליל. ולאחר דקה שלימה שהחליל ניגן, הוא שם לב שהוא עומד
באמצע הרחוב!
מיד המשיך בדרכו, כאשר כל מה שעולה לו בראש זה - מאיפה בא קול
החליל הזה? הוא הגיע לבית, וכאשר שמעה אימו את קול הדלת, אמרה
לו - חיים, לך תוריד את הזבל. וחיים, כמו רובוט מתוכנת, עונה
לה - כן אמא מיד. כאשר הוא צועד לכיוון הפח, שוב הוא שומע את
החליל המנגן. הוא עוצר באמצע הרחוב, כאשר שקית זבל גדולה בידו,
ומקשיב לצלילי החליל המסתורי. המנגינה הייתה מוכרת לו מאוד -
זאת הייתה פתיחה במקאם חיג'אז קאר, אחד מהאהובים עליו. הוא
התחיל להיסחף עם הצלילים, ולזמזם את המנגינה בפיו. ואז, שוב
פסקה המנגינה היפה, של החליל המסתורי. והוא שם לב שאנשים בוהים
בו, עומד שם עם שקית זבל גדולה, ומפזם לו ביחד עם מנגינת
החליל. זה היה מראה די משעשע לעוברי הרחוב. מיד התעשת והשליך
את שקית הזבל לפח האשפה הקרוב. בדרכו חזרה, הוא הביט לכיוון
הבית שממנו בקעו הקולות, זכר את המספר, והמשיך לדרכו.
ביום למחרת, הוא חיכה ליד הבית, חיכה לשמוע את מנגינת החליל
הקסומה. והנה היא מתחילה, הפעם זה היה מקאם ביאת, הוא אהב מאוד
את המקאם הזה. את השיר הוא לא כל כך זיהה בהתחלה, אך לאחר כמה
שניות, הוא זיהה - "יא רופאי הודו". ואז, הוא החליט לעשות צעד
אחד קדימה, ולדפוק בדלת. הוא ניגש לפתח הבית, חיכה רגע, ואז
הוא הקיש על הדלת. הוא מחכה שהיא תפתח, אך אין תגובה. הוא הקיש
שוב על הדלת, הפעם קצת יותר חזק, ואז הוא שומע קול עבה ועמוק,
בוקע מבין חדרי הבית - "יבוא! פתוח!" השמחה מילאה את לבו, לשמע
הקול. הוא נכנס לבית, וריחות של נרגילה עטפו אותו. ואז, הוא
ראה אותו, את אותו חלילן מסתורי, יושב על כיסא באחד החדרים, עם
החליל בידו, שואל אותו - "שלום עליכם! עם מי יש לי הכבוד?"
והוא, עדיין מבולבל מהמראה ההפכפך לנגד עיניו, עונה בקול חצי
שקט וחצי מבולבל, כאילו רק עכשיו התעורר משנתו-" שלום, אני
חיים, עברתי לשכונה לפני כמה שבועות. באתי כדי להגיד שלום".
מיד הוא הבחין בחיוך רחב, מתנוסס על פניו של מארחו, החלילן.
והוא משיב לו - "שלום, שלום! תשב, למה תעמוד? רוצה לשתות,
לאכול? רוצה משהו?" והוא, עם התגובה החמה, עונה - "לא, לא זה
בסדר. אני רק רציתי להגיד שלום וזהו. אבל תודה בכל מקרה". ואז,
מחשבותיו מתרוצצות בקרבו - מה אני אומר לעזאזל?! אני רוצה
לשאול אותו על החליל!
הוא נעצר לרגע מדיבור, לרגע קטן ממש, ואומר - "תגיד, אתה זה
שמנגן על החליל?" ודניאל עונה - "כן, אבל אני לא מנגן משהו
עליו... יש לי המון טעויות..." הוא אומר בנימה של מבוכה וענווה
כאחד. " לא! לא! אתה מנגן נפלא! הייתי בטוח שלמדת לנגן בצורה
מקצועית!" הוא אומר, ומיד מוסיף - "אתה יודע, אני מנגן על
כינור. למדתי שנתיים עליו." ואז דניאל מרים את שתי גבותיו
העבות, והשמחה בוערת דרך שתי עיניו, שואל - "ומה אתה יודע
לנגן? אתה מכיר שירים בערבית?" שאל בסקרנות. וחיים משיב -
"בוודאי. למדתי על כינור ערבי. אני חולה על השירים הערביים,
ועל הבקשות" . דניאל, לא יכל להסתיר את אושרו, הוא חייך חיוך
רחב, ונראה שהוא מיצה את כל רוחב פרצופו כדי לחייך כמה שיותר.
זאת הייתה תחילתה של ידידות נפלאה, ידידות של נפש בנפש. מאז,
החלו חייו של חיים להשתנות מהקצה, בצורה קיצונית. ודניאל, גם
כן היה מאושר, שסוף סוף הוא מצא לו בן שיחה, שמדבר איתו
בשפתו...
המשך יבוא.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.