היה אפור בחוץ, העננים האפורים לא השאירו מקום לראות את השמש.
אם בכלל היא הייתה.
סבתא החזיקה לי את היד חזק מאוד, כאילו פחדה שאם אני יעזוב
אותה לא נתראה יותר.
היא הלכה מהר, ואני נגררתי מאחוריה, ניסתי להדביק את צעדיה.
היא הייתה נסערת, הסתכלה כל הזמן לצדדים, הרימה קופסאות פתחה
דלתות.
היא ניסתה למצוא מחבוא מהנאצים.
הסתכלתי על הדרך, ראיתי את הגוויות, אלו שלא מצאו מסתור.
האנשים שנתפסו ולא יראו יותר את אור השמש. הייתי כבר רגילה, לא
התייחסתי לזה בצורה שונה. אחרי שאתה רואה מתים כל יום, ורואה
איך הורגים אותם ואיך הם סובלים, אתה לומד להתעלם.  
בהתחלה שרק הגענו לכאן מהבית היפה שלנו שבו הייתה כל משפחתי,
שעכשיו רק אלוהים יודע איפה הם. פחדתי נורא. חשבתי כל הזמן על
המוות. ואני ילדה בת 14 חושבת על מוות? הרי כל החיים עוד לפני.
עכשיו אני כבר לא חושבת על זה. למדתי לחיות עם העובדה שהיום
יכול להיות היום שאני אמות.
אני כבר חצי שנה כאן. הגעתי עם כל המשפחה שלי, ועכשיו נותרתי
רק עם סבתא. היא הייתה חולה מאוד, היא הייתה נורא רזה. כל
האוכל שקיבלנו היא הייתה מביאה לי. גם אם הייתי מכריחה אותה
לאכול היא הייתה מביאה לי את האוכל שלה.
בחודש האחרון שמתי לב, שהגטו נעשה קטן יותר. שכל יום כמות
האנשים מצטמצמת. גוויות המתים מפסיקות להציץ.
פיתחתי תקווה שאולי יש עוד סיכוי שנצא מכאן, ונפתח בחיים
חדשים. שאני אמצא את אימא ואבא ואת אח שלי, שסבתא תלך לרופא
ותיהיה בסדר.
כמעט כל יום הייתה אספה, היודנראטים הקריאו שמות. וכל אלה ששמם
נקרא עזבו. כל פעם שהייתה אספה קיוויתי שהיום יקריאו את שמנו.

היום, אפור בחוץ, העננים האפורים לא השאירו מקום לראות את
השמש. אם בכלל היא הייתה.
היום הייתה אספה. סבתא שלי לא רצתה ללכת. היא ניסתה למצוא מקום
מחבוא. היא החזיקה את היד שלי חזק, כאילו פחדה שאם תעזוב היא
לא תיראה אותי שוב.
אמרתי "אולי היום ישחררו אותנו לחופש, אולי היום יקריאו את
שמנו, אולי היום נמצא את אימא אבא ואת אח שלי, ואותך ניקח
לרופא סבתא."

הגענו למקום האסיפה. היודנראטים עמדו על בימת התאטרון המחתרתית
שהקמנו. הם החלו כבר להקריא את השמות. חששתי שקראו את שמי ולא
הייתי ועכשיו אני לעולם לא אצא אל החופש.
המוני אנשים התלחששו בניהם, כל אחד הביא את ניחושו לאן כל
האנשים הולכים ללכת.
לא הקשבתי להם, לרבים מאנשי הגטו מתה התקווה.
והיינה הרב יעקב הקריא את שמי ושמה של סבתא.
הרב יעקב היה ראש היודנראט, הוא היה אדם מריר, אבל אהב אותי
מאוד. הייתי באה אליו והוא הייה מספר לי סיפורי תנ"ך מעניינים
מאוד. הוא לימד אותי קרוא וכתוב. הוא נתן לי את התקווה להמשיך
לשרוד.
"שרה אברהמוב, רחלי אברהמוב."
חיוך ענקי עלה על פני. כבר חצי שנה שלא חייכתי. לא חשבתי שעוד
אזכה לאושר הזה בלחייך. והינה הדבר שחיכיתי לו. הקריאו את שמי.


העלו אותנו לרכבת. היינו בקרון אחד קרוב לאיזה 100 או יותר
אנשים. היו חלונות ממש, ממש קטנים. לא הייה אוויר. היה מסריח
וצפוף. אנשים דחפו, צרחו תינוקות בכו. גם אני דחפתי, בסוף
מצאתי לעצמי פינה קרובה לחלון. נעמדתי לידה וקפצתי כל כמה דקות
בשביל לשאוף קצת אוויר. ליידי עמדה אישה בת 20 לפחות, היא
בכתה. תפסתי בידה ודחפתי אותה אלי. היא הייתה גבוהה לכן יכלה
להגיע בקלות לחלון. העמדתי אותה במקומי ונתתי לה לנשום. אמרתי
לה שהכל יהיה בסדר.
הנסיעה הייתה ארוכה ומזוויעה. גם פה אנשים התייאשו ומתו. אנשים
ניסו לפרוץ את דלת הקרון, הם לא הבינו שהם לא יצליחו. רק אני
נאחזתי בתקווה שכשנגיע ליעד המיועד נצא אל החופש.
הדלת נפתחה. נשמנו לרווחה. הנאצים החלו להוריד אותנו מהרכבת
ודחפו אותנו לעבר מחנה חדש.
אוושויץ.
המחשבה הראשונה שלי הייתה, לא עוד מחנה. לא עוד פעם הסיוט
שעברתי. התחלתי לבכות. נפלתי על הרצפה ופרצתי בבכי. פרקתי את
כל מה ששמרתי בתוכי חצי שנה. נאצי תפס אותי הכניס לי סטירה
והחזיר אותי לתור.
התור היה ארוך ואין סופי, ובשביל מה לעמוד בתור? בשביל עוד
מחנה? בשביל לראות עוד מתים? בשביל להמשיך לקוות שהשמש תזרח
ואני אצא לחופש.
לא עוד! עדיף כבר למות ולחסוך סבל נוסף. אובדן נוסף.
הגענו לתחילת התור. עמד שם נאצי גבוה וגדול, מאיים מאוד. הוא
הצביע לי לצד ימין ואמר "את לפה" לסבתא שלי הוא הצביע לצד שמאל
"את לפה".
מה? סבתא שלי לא הולכת איתי? למה, לאן היא הולכת? לאן אני
הולכת?
באינסטינקט מידי הלכתי אחריה. שמעתי את הנאצים אומרים "להוריד
בגדים אתם הולכים להתקלח".
להתקלח? עכשיו? מה פתאום? אולי הם הולכים לשלוח אותנו למקום
יפה להתחלה חדשה, והם רוצים שנהייה נקיים. עד כמה שזה לא נשמע
לי הגיוני שלנאצים בכלל יהיה איכפת עם אנחנו נקיים או מסריחים.
זה החזיר לי את התקווה.
מישהו תפס אותי בשיער. לא שמתי לב, אז עפתי אחורה ונפלתי.
חטפתי מכה רצינית בראש, והתחיל לרדת לי דם. לא בכיתי. לא רציתי
לתת לו את ההנאה בבכי שלי.
הסתכלתי למעלה, נאצי.
"לאן את הולכת ילדה, את צד ימין לא שמאל". הוא תפס אותי ולקח
אותי למקום שאליו הייתי אמורה ללכת.
עבודה, הגעתי למקום עבודה. סבתא שלי הלכה לחופש ואני הלכתי
לעוד סבל של עבודה בפרך, ללא שתייה או אוכל ללא מקום שינה כמו
בגטו רק יותר גרוע.

רק מאוחר יותר גיליתי, שהעבודה הזאת הצילה את חיי, ועד כמה
שקשה לי לחשוב על זה. אותו הנאצי שתפס לי בשיער והחזיר אותי
למקום עליו הייתי אמורה ללכת מלכתחילה, לצד ימין. הציל את
חיי.
רק מאוחר יותר גילתי, שסבתא שלי כן הלכה אל החופש, אבל לא
החופש אליו קיוויתי.

עכשיו אני בת 82 אבל כל פעם שאני הולכת להתקלח, לאכול או לישון
אני נזכרת בזמן הזה. בזמן הנורא הזה. בכל מה שקרה.