נולדתי בין שמיים וארץ, במקום בו הם נפגשים פעם באינסוף, אחרי
פרידתם זה מזו שתמיד נראית נצחית. תמיד נראה שלעולם לא ייפגשו
שוב, אבל הם תמיד נפגשים. גדלתי בין שני ענקים אלו, נוגע לא
נוגע בזהר השמיים, בזיו החמה, מתעטף מידי לילה באבק כוכבים, עד
שיום אחד נשלחתי משם. נקראתי למקום אחר, הוגלתי אל מחוזות
החושך, שהאור שמגיע אליהם הוא רק תחליף זול לבוהק החמה שינקתי
ביום מעונן.
הולבשתי מדים. אני מודה שמעולם לא אהבתי אותם, את מדיי החיים
שתמיד נראו לי מהוהים, בלויים משהו. קטנים מדי למידתי וגדולים
מדי להשגתי.
מעולם לא ידעתי כיצד להשתמש בנשק זעקתו האלמת של היחיד שנבלעת
בתוך ניסורה החדגוני של האויבת הגדולה שלנו, המפלצת - הקולקטיב
שאנו הקמנו, שמתקיים על ריקבונם של הוריו מולידיו, שמזונה הוא
הראקציה. משהו מת ולכן משהו צריך להוולד, גם אם אותו גור חמוד,
תינוק קטנטן בעריסה יהפוך להיות עוד גרורה שתשלח המפלצת לתוך
חיינו.
מעולם לא ידעתי להפוך קול ענות חלושה שישמע כתרועת חצוצרות של
מנצחים. לא ידעתי איך, לא ידעתי כיצד, לא ידעתי מדוע. מדוע אני
צריך לעשות זאת?
אולם הולבשתי מדים ויצאתי לקרב, הקרב על חיי שכבר הוכרע מראש.
בקרבות, ראיתי מנצחים וראיתי מפסידים. מנת חלקם של המנצחים -
עוד קרבות קשים מקודמיהם. של המפסידים - מנוחת עולם בתוך עריסת
קבריהם.
אפילו התאהבתי בקצינים המצטיינים שלחמו את מלחמתה של המפלצת,
שהכניעו את ראשם מולה,
קבלו את מרותה, נשבעו לה אמונים וכאות הערצה לה תקעו את חרב
זעקתו של היחיד, הנשק שהיא עצמם נתנה להם, בתוך לבם והשתיקו את
הזעקה הזו לנצח. מאז נשמע רק קול ניסורה החדגוני של המפלצת
שנוהמת ומתנשמת ללא הפסק.
אני? אבל מה איתי? שאלתי והתשובה שקיבלתי  הייתה רק הד קולי
שחוזר אליי, מועצם ע"י התנשמותה של המפלצת.
לכן, אני, כן כן אני, נוטש את שדה הקרב, זורק את הנשק ונכנע
לדמעות. נופל על ברכי  על אדמה חרוכה. אני יודע שכך אני גוזר
את דיני, אני יודע שלעולם לא אשוב לראות את מרכבות האלים טסות
בשמיים בין מערכות כוכבים, אבל הבנתי משהו ומרגע שהבנתי זאת,
אינני יכול להתעלם מכך  ולהמשיך להלחם בשאט נפש.
אני מרגיש את הכאב. קול ניסורו בליבי גדול מכוח ניסורה החדגוני
של המפלצת. אינני רוצה שליבי יידום כמו ליבם של מפקדי
המצטיינים ולכן אני פושט מעליי את המדים החרוכים ועמם את פיסות
העור הצרובות.
כואב לי מאוד, אבל לפחות אני מרגיש בכאב. אני תוקע את חרב
זעקתו של היחיד במוחי, שממילא כבר הורעל וחורק ומנסר בהתאם
לנחירותיה של המפלצת. אולם ליבי - ליבי עדיין ממשיך לפעום.