היא כבר שנתיים שם. פה. אבל משום מה רק לפני מספר חודשים שמתי
לב אליה.
שקטה כזו. ביישנית כזו. רגילה כזו. אבל בכל זאת הבחנתי בה מבין
כל 300 הבנות בבית ספרי.
ומהרגע שהבחנתי בה, ראיתי אותה בכל מקום- במסדרון, ליד
הברזייה, בחצר בית הספר, עם חברות בהפסקה, לבד בשיעורים
חופשיים. תמיד מביט מהצד. אף פעם לא ניגש לדבר.
ובעצם למה שאגש? הרי היא לא מכירה אותי. אני לא יכול סתם ככה
לבוא ולהציג את עצמי.
מה אני אגיד לה?
"היי, אני תומר. את לא מכירה אותי אבל אני מרגיש שאני מכיר
אותך כבר שנים רק מבהייה בך בשלושת החודשים האחרונים"?
היא תשלח אלי מבט מפוחד ותברח מהמקום כל עוד נפשה בה.
אז המשכתי להביט.
מעריץ אותה מרחוק.
מעולם לא סיפרתי לאף אחד.
רן תמיד תהה מה אני עושה בהפסקות כשאני לא רוצה לבוא איתו לשחק
כדורגל, או על מה אני חושב בזמן השיעורים.
מידי פעם הייתי בטוח שעינינו נפגשות במסדרון אבל אז שכנעתי את
עצמי שאני הוזה.
למה שהיא תביט בי?
וגם אם היא הביטה, זו בוודאי הייתה טעות.
הרי זו היא. שקטה כזו. ביישנית כזו. רגילה כזו.
למה שהיא תביט בי?
שקט כזה. ביישן כזה. רגיל כזה.
וכולם יודעים שהפכים נמשכים, לא אנשים זהים.
אם רק הייתי יודע...

אז זה קרה באותו הערב.
יום האהבה.
אותו ערב ששינה את חיי מהקצה אל הקצה.
אני זוכר שהייתה איזו מסיבה שאירגנו כמה אנשים מהשכבה שלי.
הזמינו הרבה אנשים מבית הספר, היא ביניהם.
אני פשוט ישבתי שם, על אחת המדרגות בכניסה לאולם, מחכה שרן
יופיע.
ואז מכונית עצרה.
החברה הכי טובה שלה יצאה מהמכונית.
והיא מיד אחריה.
כולה מחויכת וקורנת.
נראתה מדהים.
לא יכולתי להוריד ממנה את המבט.
ושוב, יכולתי להישבע שהיא הביטה בי חזרה, חייכה חצי חיוך!
לא, לא, הפכים נמשכים, לא אנשים זהים.
"מה זה החיוך הזה שמרוח לך על הפרצוף?" רן הגיע, "אם לא הייתי
מכיר אותך, הייתי בטוח שאתה מאוהב".
אני? מאוהב?
לא, מה פתאום.
נכנסנו פנימה, ישר איתרתי אותה בין עשרות האנשים.
נכנסתי קצת לאווירה של הערב.
טראנסים.
נחמד.
לא יותר מידי נחמד, אבל נחמד.
המוזיקה עצרה לכמה דקות.
הרגשתי את הצפצופים באוזניי.
הזיעה כבר בצבצה במצחי וגרוני זעק למעט נוזלים.
הלכתי אל עבר שולחן הכיבוד.
לאחר התלבטות קלה מזגתי לעצמי מים. הכי מרווה.
"אתה יכול למזוג גם לי בבקשה?" שמעתי קול מבעד לצפצופים
שהתחזקו קצת.
הפניתי את מבטי אל עבר הקול המהומהם.
זו הייתה היא.
היא דיברה אליי.
היא... דיברה... אליי!
"אממ.. לקחת את זה כ'לא'?" היא שאלה לאחר מספר שניות של
שתיקה.
התעוררתי מהתרדמה שלי.
"אה? לא, לא... הנה", מזגתי לה לכוס מבקבוק המים שהחזקתי
בידי.
היא החלה ללגום בשקט.
ואז שמעתי את הדי.ג'יי אומר: "טוב, עכשיו נכניס להילוך נמוך
יותר. אחרי הכל- זה יום האהבה... אז אני רוצה לראות את כל
האוהבים והאוהבות על רחבת הריקודים".
הרחבה החלה להתמלא בזוגות.
אני לא יודע מאיפה קיבלתי את האומץ הזה אבל לפתע שמעתי את עצמי
שואל: "תגידי, בא לך?" ומצביע אל עבר הרחבה, שולח לה חיוך
מבויש.
היא שלחה אליי חזרה את אותו החיוך, הניחה את הכוס שלה ותפסה את
ידי.
הובלתי אותה אל עבר הרחבה.
אני מאמין שאלו היו 4 הדקות המאושרות ביותר בחיי.
עמדנו שם, ידיי כרוכות סביב מותניה, ידיה נוגעות לא-נוגעות
בעורפי, לא מורידים לרגע את המבט אחד מהשנייה. רוקדים.
4 דקות שנמשכו לנצח.
4 דקות שבהן הרגשתי כאילו אנו היחידים על הרחבה.
4 דקות שבהן הרגשתי כאילו כולם מביטים בנו מרחוק ומקנאים.

כשהסתיים השיר היא הובילה אותי החוצה, אל האוויר הקפוא.
התיישבנו באותו מקום בו ישבתי בתחילת הערב, כשחיכיתי לרן.
החזקתי את ידה.
"אתה רוקד טוב".
חייכתי אליה.
"את יודעת, אני מקווה שזה לא יישמע לך יותר מידי מוזר אבל...
שמתי לב אליך כבר לפני הרבה זמן. אני ממש מאושר מאיך שהערב הזה
התגלגל לו..." התוודיתי בפניה.
היא השפילה את מבטה ופחד זרם בעורקיי.
למה עשיתי את זה?
אני כזה טיפש!
עכשיו היא בטח חושבת שאני איזה מטרידן. עוד רגע והיא בורחת.
אבל היא רק הרימה את מבטה בחזרה ואמרה: "כן, גם אני שמתי לב
אליך כבר לפני הרבה זמן... הרבה מאוד זמן".
עיניה נצצו.
ואז היא רכנה אליי ונישקה אותי.
ככה סתם.
היא.
השקטה הזו. הביישנית הזו. הרגילה הזו.
הגרסא הנשית שלי ממש.

ומאז אנחנו ביחד.
עוד מעט חוגגים שנה.
האמת, אחרי המקרה הזה התחלתי לחשוב שאולי אנשים זהים כן
נמשכים, ושאולי זו סתם עוד קלישאה- "הפכים נמשכים".
אבל ככל שבילינו יותר זמן ביחד גיליתי שהיא לא כזו שקטה. דווקא
יש לה מה להגיד על הרבה נושאים.
היא גם לא כזו ביישנית. פשוט לוקח לה זמן להיפתח לאנשים.
והיא בוודאי לא רגילה. זו המילה האחרונה שניתן להגיד עליה.

כנראה שרושם ראשוני לפעמים כן מטעה.
וכנראה שהפכים נמשכים למרות הכל.