[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטשה דאבלאוסבן
/
יש לך בעיה?

יש לך בעיה. את אוהבת לשקר.
בעצם לא. את לא חושבת שאת אוהבת לשקר, את פשוט חושבת שאת לא
תמיד אוהבת להגיד את האמת.

אינספור פעמים את שואלת את עצמך, למה לעזאזל אנשים מרגישים
צורך מטומטם להסתתר מאחורי ארשת חיוך כשבעצם כל מה שהם רוצים
זה לבעוט ולצרוח. אולי אפילו לבכות ואולי לא לעשות כלום.
פשוט לא לעשות כלום. אולי אפילו להקדיש יום שלם לעשיית כלום
קונסטרוקטיבית.

והיום, יותר מכל הימים האחרים, את שונאת את עצמך שאת נותנת
לעצמך להיכנע. שאת צוללת לתוך בור ייאוש של חיוכים מזויפים
והפגנות חיבה מאולצות, ואפילו ניסיונות כושלים לשחזר רגש אמיתי
שהיה לך. פעם.
לפני שנתיים.

אז את לא אוהבת את עצמך, אבל לפחות את מבינה את עצמך ויש לך
מושג קלוש על איך את בנויה, ואיך העולם שמסביבך בנוי. עולם שבו
אנשים מתביישים להסתכל אחד לשני בעיניים כי הם מפחדים.
הם פאקינג פחדנים, כי הם יודעים שהעיניים שלנו זה המקום היחיד
שבו עוד נשארה טיפת אמת.
נורא קשה לך לתפוס את העובדה שלא כולם חושבים ומרגישים כמוך.
כי את חושבת, לא את מאמינה! באמת ובתמים, שהחשיבה והרגש שלך הם
מעין קשת רחבה שעם השנים נוספים לה עוד ועוד צבעים וגוונים,
וקשה לך עם העובדה שיש אנשים שלא רואים גוונים, שבשבילם זה
עניין של שחור ולבן, ועוד יותר קשה לך עם העובדה שחלק מהאנשים
שאת הכי אוהבת הם ככה.

והוא אומר לך דרך הטלפון, כל הדרך מהצפון לדרום, אלפי חלקיקים
אלקטרוניים מתמזגים למילים שגורמות לי לרצות לצרוח ולבעוט; "את
אוהבת לשקר".

"את משקרת לי כשאת אומרת שאת לא אוהבת יותר. או לא חושבת על זה
יותר. את משקרת בכל פעם שאת הופכת לאחד מה"אנשים האלה" ותוקעת
את המבט שלך ברצפה. את משקרת כשאת בוכה..."

אז את בוכה עכשיו.
אני בוכה בטירוף.
את מרשה לעצמך לבכות ככה פעמיים בשנה וזאת כבר הפעם השנייה
השנה;
את בוכה כשאת חושבת על הצלקות על הידיים של החברה הכי טובה
שלי. צלקות, שאם הן לא נעלמו אחרי שנתיים הן כבר לא הולכות
לשום מקום. את בוכה כשאת חושבת על עוד חברה טובה שעזבה את הארץ
וכשהיא חזרה לבקר גילית שבעצם כן יש דברים שנשמרים לנצח. את
בוכה כשאני חושבת על אותו אחד שאהבתי וכמה שהבלגנו וכמה העדפת
לעצום עיניים, להתחבא מתחת לשמיכה עד שהסערה תחלוף במקום
להילחם.

אבל את בוכה בעיקר בגלל שאת מפחדת. את מפחדת שהוא צודק.
ואולי הבנאדם ששיקרת לו יותר ממה ששיקרתי לכולם היא בעצם את?
היא בעצם אני?
ואולי כל הסיבות שבגללן כביכול אנחנו בוכות עכשיו הן הגזמה
מופרזת?
כי הרי בסופו של דבר כל הדברים הרעים כמו כל הדברים הטובים הם
רק חלק נוסף מהחיים? סתם עוד צורה על המרבד.
למישהו יש מושג למה אני מתכוונת?
קשה לי לבטא את עצמי כשכל-כך הרבה כעס מוזר ולא ברור מסתובב
בפנים. זה חרא של סיפור.
אולי המוח שלי פשוט לא מעכל עובדות מסוימות אז הוא יוצר לעצמו
מעין עולם שהיה יותר תואם את האישיות שלי אולי?
מעין עולם שאתו כן הייתי מסוגלת להתמודד?
עולם שבו הייתי בוכה פעמיים בכל שנה?

ואם כן, אז באיזה עולם בעצם אתם חיים?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בהתבונני בשלל
הדמויות
הססגוניות יותר
והססגוניות
פחות, רואה
אנוכי, מלבד
חיקוי זול (ואכן
פחות מוצלח) של
השער האחורי של
העיר, התהוות של
תרבות
אלטרנטיבית
שתביא לשאר
בהפוכה.
הסלוגנים של
"במה חדשה" אכן
זקוקים לדרשה.

-- פרופ' פ' לצן
בשעת 0, יום
שלישי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/2/04 17:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטשה דאבלאוסבן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה