אסור לי לומר שיש לי צבע אהוב.
אם אני אגיד שיש לי צבע אהוב אז כל שאר הצבעים לא יהיו חברים
שלי, אפילו זה שאמרתי שאותו אני הכי אוהבת ישנא אותי, כדי שהוא
לא יקבל מכות משאר הצבעים.
יהיו גם תוצאות לחוסר חברות מצד הצבעים כלפי, אני אפסיק לראות
אותם. זה בעיקרון חוסר חכמתם של עיוורי הצבעים. ההסבר הוא
כדלקמן:
בהיותם עוברים [בזמן שכל סעיפי החוזה (מסמך א') בין העיניים
(צד א') לצבעים (צד ב') מנוסח ע"י עורכי דין שיקראו מעתה צד
ג'.] הם היו כל כך אובססיביים לשנוא צבע אחד או יותר, אז כשהם
נולדו הצבעים שמעו  על העניין ומיד ביטלו את מסמך א' עם צד
א'.

יש לי ילד בכיתה שלא יכול לראות לראות כחול וסגול וגם גיליתי
למה. הוא שנא את צמד הצבעים הללו כל כך בהיותו עובר, אבל
באובססיביות של ממש. מסתבר שאיכשהו הטחול של אימו ניהל מאבק עם
הרחם על מקום (הוא התנחל וסירב להתפנות למען עוד ספייס לרחם).

עכשיו זיכרו! הוא עדיין בשלב העוברי, כלומר הוא היה בתוך רחם
שאינו מקבל קליטה כל כך טובה, כששאל לפשר המהומה הוא שמע "זה
רק הכחולסגול". הוא לא בטוח איזה צבע הוא שמע אבל הוא לא שמע
את המילה "טחול". בקיצור הוא החליט לשנוא את שניהם (כי להיות
עובר באמצע מלחמה בין שני איברי גוף שתחושתה זהה לזו של רעידת
אדמה מסוכנת ביותר זה נורא לא נוח...), אבל לא סתם לשנוא...
אלא ממש לתעב בצורה אובססיבית (לעוברים יש פיוז קצר
מסתבר...).

מאז שסיפור זה נתגלה לי אני נוהגת להצהיר מדי יום את אהבתי לכל
הצבעים ואת העובדה שאין אני מפלה אף אחד מהם לרעה (אני מדגישה
את החלק הזה בעיקר...). אף אחד לא אוהב כששונאים אותו. אפילו
לא צבעים.