האגם היה שקט כתמיד, רק טפטוף הדמעות של הצפרדע הרעיד את
מימיו. היא ישבה לה על עלה ובכתה בכי מר. בכתה בשקט, מקווה שלא
ישמעו אותה, שלא ישימו לב. היא הסתכלה על השתקפותה ובחנה את
עיניה הנפוחות, צועקת על עצמה בשקט, חושבת לעצמה כמה היא טפשה!
מטומטמת! אסור לבכות! הם ינצחו אם תבכי! ובכל זאת, היא בכתה.
לפתע, בעודה מסתכלת על השתקפותה, שמה לב לדבר מוזר ביותר:
עיניה התרחקו אחת מהשניה, צבע עורה השתנה ופניה התרחבו. היא
חשבה שהיא משתגעת, אך כאשר הבינה שזהו הדג, היא נרגעה. "מה
שלומך צפרדועונת?" שאל הדג בקול משושע כהרגלו, אך נפיחות עיניה
שינתה את טון קולו מיד. "היי, חמודה, מה קרה?"
הצפרדע ניגבה את עיניה עם אחת מרגליה הקדמיות הארוכות,
הירוקות, העדינות, נאנחה וענתה: "רע לי, דג. רע לי מאד...".
הדג לא נראה מרוצה מהתשובה. הוא שחה כמה סיבובים מהירים סביב
העלה שלה ונעצר מולה. "מי עשה לך מה איפה מתי איך?!" כרגיל,
אנרגטי ומלא חיים. "הילד בא שוב..." אמרה הצפרדע בשקט, מפחדת
שאם תגביר את קולה אף מעט, תפרוץ בבכי מר בשנית. "הוא לקח את
הבן שלי... הוא היה ראשנון קטנון וחמודון, אבל הילד לקח אותו."
אל-אף מאמציה, הדמעות זלגו מעצמן והיא בכתה, הפעם בקול רם
יותר.
הדג היה אובד-עיצות. אילו סנפירו היה ארוך יותר בכמה סנטימטרים
היה מנחם אותה, אך סנפירו היה קצר ולצאת מהמים היה רע
לבריאותו. הוא שחה שלושה סיבובים איטיים סביב העלה עליו ישבה
האם הבוכיה ולבסוף נעצר מולה, שואל: "את בטוחה שהוא לא
יחזור?". חיוך מריר עלה על פני הצפרדע. "תודה על התמיכה, דג,
אבל האמן לי, הוא לא יחזור. הם אף פעם לא חוזרים... ככה עוזבים
את הבית, יוצאים לחיים הקשים, לא כי הם רוצים, כי מכריחים
אותם! הם חייבים! והם נלחמים על חייהם, כי קשה לשרוד מחוץ
לאגם, ובסוף מתים." היא נאנחה עמוקות פעם נוספת. "ילדים לא
מחזירים ראשנים חיים..."
הדג גירד את סנטרו, תוהה על פשר מילותיה. "ובכל זאת..." אמר
הוא לבסוף. "תמיד נשארת התקווה! והרי אם לא הייתה תקווה, לא
היה כלום! אם לא הייתה תקווה, לא היית מגדלת את הראשן, לא היית
מחנכת ומטפחת אותו, לא היית משקיעה בו, הרי ידעת שהילד יבוא
לקחת אותו, ובכל זאת את גידלת אותו ועזרת לו, שיהיה ראשן חכם,
נבון וטוב לב. למה לבכות עכשיו? למה לאבד תקווה? בלי תקווה, לא
היה לנו אגם, כי לא היה מי שיטפח אותו. בלי תקווה, לא היינו
אנחנו, כי לא היה מי שיגדל אותנו, בדיוק כמו שאת גידלת את
הראשן... תמיד חייבת להיות תקווה! לפחות קמצוץ קטן של תקווה!
הוא יחזור, את תראי!".
עיניה של הצפרדע התחילו לצרוב. לשמע מילותיו של הדג היא
הזדקפה, תקעה בו מבט נרגז ואמרה בקול שקט וחודרני: "אתה חי
באשליות דג. תתמודד עם זה, אין תקווה. אנחנו גודלנו על ידי
טפשים. האגם טופח על ידי בני אדם טפשים. ואני גידלתי את בני
הראשן כי אני הייתי טפשה." גרונה התמלא בדמעות בעודה אומרת את
המלים האחרונות והיא הסתובבה עם הגב אל הדג, שלא יראה אותה
בוכה שוב. לאחר כמה דקות של דומיה היא אמרה, בלי להסתובב: "אני
אצא לי לשחיה, דג. אנא ממך, תן לי מעט זמן לבד." ובמלים אלה
היא צללה למים. הדג, עצוב מכיוון שלא הצליח לעזור לצפרדע
המסכנה, צלל גם הוא, אך לכוון שונה מזה שאליו צללה הצפרדע.
בזמן שהדג והצפרדע שחו להם, שניהם חושבים על דברים חשובים,
ילדה קטנה עם שתי צמות חומות ונמשים התקרבה על האגם, בידה שקית
מלאה במים. "עכשיו תגיד שאלום!" אמרה הילדה לשקית, צחקקה ושפכה
אותה לאגם.

הראשן חזר הביתה.