פעם היינו כל הזמן ביחד.
אני והיא היינו החברות הכי טובות!
תמיד עשינו הכול ביחד,
תמיד חשבנו אותו הדבר,
לא נפרדנו אפילו לדקה!
כשאחת כאבה השנייה סבלה גם כן,
כשאחת נפגעה השנייה הייתה פגועה גם כן,
כשאחת אהבה השנייה הייתה שמחה גם כן.
היינו מחוברות בנפש ובנשמה.

היום זה כבר לא ככה, עם הזמן זה השתנה.
היום אנחנו כבר לא מדברות אחת עם השנייה,
אנחנו כבר לא משתפות רגשות,
אנחנו כבר לא שמחות ביחד.
כל אחת עצובה, לבד בפינה שלה כמו כלב בעונש.
איאפשר לומר מי התחילה להתרחק קודם.
עם הזמן היא פשוט גוועה מבתוכו.
הפנים שלה התחילו להיצבע בשחור,
היא נהייתה מופנמת, לא שיתפה אף אחד בסודות שלה,
אפילו לא אותי!!
היא הפכה למתה-מהלכת בלי צורה, בלי הבעה, ריקה מתוכן.
אבדה לה השמחת חיים ששכנה בתוכה,
חומה עטפה אותה והריחוק מכולם (ומהכול!) גבר.


והילדה הזאת היא אני...