המשל מספר על עכבר די מופנם -
שחפץ להיות החזק בעולם.
בחייו הקטנים בלי אתגר ומטרד
הוא חשב ויזם וביצע מיד.
אל השמש צעד לו בשביל מתפתל -
חייכני, יומרני, עוד מופנם אך צוהל,
כי השמש היה, לדידו של עכבר,
הדבר החזק בעולם המנוכר.
ביודעו כי השמש חיים מגדל -
אין חזק מהשמש בכל התבל.
אך השמש, בצער עמוק וכאב,
טען כי ענן מהווה לו אויב,
הוא גדול ועצום ושמות הוא עושה -
שברגע אחד את פניו מכסה.
העכבר זאת שמע ונראה מרוצה -
מעכשיו רק ענן להיות הוא רוצה.
בהלכו לענן, בשמחה, הוא חשב -
שחזק מכולם הוא יהיה מעכשיו -
כי מובן מעתה, לדידו של עכבר,
שענן החזק בעולם המנוכר.
כי ענן את חומו של השמש מצין
ושמים קודרים הוא בין רגע מכין.
משיחה חפוזה של עכבר וענן
מסתבר שהרוח יותר מצוין,
כי הרוח, מהשמש את ענן המסתיר
חיש-יעיף ויתן לאורו להאיר -
ולכן בלי ספק ובלי שמץ וצל,
הרוח כן הוא החזק בתבל.
ועכבר מיודענו אץ לו רץ חיש מהר -
אל הרוח אשר מעברו של גדר.
והרוח הכיר ושמע זה מכבר
כי חזק מכולם הוא לדידו של עכבר.
אך כעת בשלישית ובאופן מוכר,
עת סיפר הרוח סיפורו, אכזב את עכבר
המגדל הניצב, הוא טען בכלימה,
ברוחי הוא עומד אף כי זאת איומה.
ולכן אין אלא להכריז באוזניו -
כי מגדל לדידו הוא חזק בעולם מעכשיו.
ועכבר כבר עייף מתוסכל ממסעו -
למגדל הוא צועד, ממורמר בגפו.
ויודע כי גם המגדל הניצב,
ידבר וישאיר את עכבר מאוכזב.
ואכן כשחשב העכבר הקטן,
המגדל אכזבו כשפתח וטען:
כי חוזקו מול הרוח, רק לידיעתו,
הוא זמני כי בסיסו מתכרסם לאיטו.
העכבר שידע כי מגדל יאכזב
צעד לביתו וליבו התעצב.
לתחתית המגדל אט צעד העכבר
ועוד טרם הבין כי היה מהורהר.
בהגיעו לביתו במראה הסתכל המופנם
והבין אז כי הוא החזק בעולם.