"איפה שי?" אני שומע את הקריאות בעודי שוכב מצונף, מקופל כעובר
בתוך המחילה הסודית שלי.
הצעדים חולפים ושבים, קולות של אנשים רצים ומדי פעם עולה שוב
שמי, "מה עם שי? - מישהו ראה אותו?"
את הקולות אני מזהה היטב, זה ערן הסמל, זה יוסי המ"מ, זה רועי,
זה אפי, איך לא אזהה אותם? שנה וחצי אנחנו ישנים, אוכלים
ומחרבנים ביחד.
"טוב, קדימה, להתארגן", אני שומע את הקול של יוסי ועונה לו
הקול של ערן, "אבל מה עם שי?"
"עזוב אותו, נטפל בבן זונה הזה אחר כך," משיב יוסי, "בינתיים
תוודא שכולם מוכנים".
הקולות מתרחקים.
"מחלקה, היכונו לנוהל יציאה", אני שומע מרחוק את ערן צועק, עוד
קולות של צעדים, מתרחקים בריצה.
בדמיוני אני רואה אותם, עומדים סדורים מול שער היציאה של
המוצב, כל אחד בודק את הציוד שלו, הקשרים בודקים את הקשר,
המיקרופון, עולים לבדיקה מול כל אחד מהקשרים האחרים ולבסוף מול
מפקדת הגדוד, המקלענים בודקים פעם אחרונה את שרשירי הכדורים,
מוודאים שאין כדורים פגומים, החובשים עוברים על הערכה שוב
ושוב, משננים לעצמם בלי קול נוהלים ופרוצדורות, בודקים שהכל
בהישג יד, שהכל נשלף בקלות ומוכן לפעולה.
חוץ מהציוד המחלקתי, הפק"לים למיניהם, בודקים גם את הציוד
האישי, האפוד, התחבושת האישית, המחסניות, אז מגיע תורו של
החשוב מכל, הנשק. זה סוג של פולחן, לכל אחד דרך משלו לסגוד
לאליל, לפייס אותו, שלא יכזיב בעת הצורך.
חלק פותחים וסוגרים, מנענעים, מושכים ומחליקים חזרה חלקים כאלו
או אחרים,  חלק מברישים אותו, מנקים מכל טיפת חול שאולי דבקה
בו, חלק מזליפים עוד קצת שמן על המנגנון.
אני הייתי מהראשונים, אלו שפותחים וסוגרים.
אני תוהה אם יש מקום ריק עכשיו בטור הימני, במקום הקבוע שלי,
או שמא הטור פשוט קצר יותר עכשיו.
בין כל הרעשים אני קולט קול של צעדים מתקרבים, "שי?" אני מזהה
את קולו של גדי, אחד משלושת המכ"ים, "שי?" הוא לוחש, "בוא, צא
החוצה, עוד לא מאוחר מדי, יוסי כועס נורא אבל הוא יתרכך".
הוא יודע על המחילה? אם כן, מדוע לא הסגיר אותי כבר?
"עזוב אותי," אני עונה לו בשקט, "זו מלכודת מוות, אף אחד לא
יחזור משם חי".
"לא נכון," הוא עונה בלחש, "זה רק נראה רע, יהיה בסדר".
"אתה יודע שזה לא נכון, איפה היית ביומיים האחרונים?" אני לוחש
במהירות, "זה מה שקרה למחלקה אחת ושתיים, בגלל זה איבדנו קשר
איתם, בגלל זה יוסי מתחמק כל פעם ששואלים אותו מה הולך אצלם".
שתיקה. הוא מתכופף ומתיישב ליד ליד פתח הכניסה למחילה, הפתח
מוסווה היטב, מרחוק זה בטח נראה כאילו הוא סתם יושב וחושב,
גונב רגעים אחרונים של שקט.
"שמעתי אותם בקשר," אני לוחש לו, "לא בתדר הזה, בשני, הגדודי,
ישבתי בשמירה, שיחקתי קצת עם הקשר ואז שמעתי אותם.
שמעתי אותם, בהתחלה הכל היה בסדר, 'נתקלנו, מסתערים קדימה',
אבל לאט לאט המצב התחיל להתדרדר, הם צעקו לעזרה, גדי, הם
התחננו לסיוע אווירי, לארטילריה, למשהו, אבל לא נתנו להם כלום,
שום דבר. בסוף לא נותר מי שיצעק".
גדי שותק ואז אני שומע אותו מתחיל לדבר באיטיות, בשקט, אני
צריך להתאמץ בשביל לקלוט את המילים:
"יוסי אסף אותנו לשיחה כשהוא חזר מהתדריך החטיבתי, אין ברירה,
המצב קשה, הרבה יותר קשה ממה שמספרים לחיילים, אנחנו חייבים
לעכב אותם, לקנות זמן למילואים, בכל מחיר, אחרת הכל אבוד.
החלטנו שמוטב לא לספר את זה לחיילים, אולי אם הם יחשבו שיש להם
סיכוי... אין ברירה שי..."
"גדי," אני שומע צעקה מרוחקת, "תזיז ת'תחת שלך הנה".
גדי נאנח וקם, "תגיד למירב שלי שאני אוהב אותה", הוא לוחש
במהירות ואני שומע את קול צעדיו המתרחקים.  
אני עוצם את עיני, בדמיוני אני רואה אותם, עומדים מסודרים
ליציאה מול השער, פניהם צבועות שחור וירוק, מבריקות קצת
מזיעה.
"מספרי ברזל להתפקד", מהדהד קולו של ערן.
"1", "2", "3", ואני מזהה כל אחד ואחד מהקולות, "1" זה דוד,
שישן מיטה לידי, יש לו שתי אחיות קטנות והורים בעפולה, "2" זה
רוני, הצעיר שהגיע לפלוגה רק לפני חודשיים וכבר כולם אוהבים
אותו, "3", זה בני, הבייניש - בן הישיבה, שחזר בשאלה והמיר
כיפה בקסדה וציציות בשכפ"ץ, למרות זה הוא סוחב תמיד בכיס ספר
תהילים קטן ובלילות, כשהוא חושב שאף אחד לא רואה, הוא פותח
אותו קצת וקורא בלי קול, "5", "6", לכל קול יש שם, פנים, חיים
שלמים מאחוריו.
"16," אני שומע את יוסי, "היכונו לתחילת תנועה".
רחש עובר באנשים ואז שקט, דממה דקה, הזמן כאילו עצר מלכת. אני
מדמיין אותם, כל אחד נועץ מבט קדימה, תוהה אם עכשיו זו הפעם
האחרונה.
ואז קול הצעדים המתרחקים, עוזבים את המוצב.
הרוח שורקת בתעלות המוצב הנטוש, במרחק אני שומע כנף אוהל
מתחבטת, השער נטרק ונפתח ונטרק, הם לא טרחו לסגור אותו
אחריהם.
החמימות של של המחילה עוטפת אותי ואט אט סוחפת אותי השינה.
לפתע אני מתעורר בבהלה, תחושת אימה אדירה אופפת אותי, אני
מדמיין אותם רצים וצועקים, הבזקי הפיצוצים מאירים את פניהם
בצהוב ולבן וירוק ושחור ואדום, כל כך הרבה אדום.
קליעים נותבים שורקים באוויר, מתווים פסים אדומים וירוקים,
מעבר לקולות הנפץ וצקצוקי הרובים אני מזהה את נביחות המקלעים,
החבר'ה רצים קדימה, רצים ונופלים ולא קמים יותר, או אז קול רעם
מתגלגל עולה מהמערב ומסך אש מכסה את הקרקע.
אני מתעורר במיטתי שטוף זיעה קרה, כל לילה הם שבים אלי שוב,
חוזרים מהמתים, שוב אני שומע את קולו של יוסי המחפש אחרי,
לחישותיו של גדי, צעקותיו של ערן ואז, ההתפקדות - "1", דוד,
"2", רוני, "3", בני, "4", שי, זה אני, אני שם ואני רואה את
הפיצוצים מצדדי, איני צריך לדמיין אותם, הם שם, יחד עם שריקות
הקליעים  וזעקות הפצועים ומסך האש והדממה שאחריו.
ואני מתעורר עטוף בלבן, במיטה לבנה, בחדר לבן ואיש בלבן מחייך
אליי ומדבר, אני רואה את שפתיו זזות, אך איני שומע את קולו,
אני שומע רק את קולות הקרב מהדהדים בראשי.
אני מתעורר במיטתי, שטוף זיעה ורועד אך חי, חי ואשם, כל כך
אשם, אשם כי חי, על חטאי זה אני נענש כל לילה מחדש, כי פחדתי
מכדי למות.
יום אחד יירד מסך האש, החשכה תעטוף אותי ולא אתעורר שוב, אז,
באיחור של שלושים שנה, אהיה שוב אחד מהחבר'ה.