איבדתי תקווה. הייתי חייבת להגיד את זה כי מסתבר שאתה פשוט
עיוור מכדי לראות.  ת'אמת, אני עושה עבודה טובה, מטשטשת
במיומנות של צייר את השחור והאפור,  ומכניסה במקומם הרבה
מהאדום והורוד הזה. ובעצם, אתה כבר יודע את כל מה שאתה עומד
לקרוא, אתה תמיד יודע, אבל הכל הרי הכל נראה הרבה יותר מרשים
על נייר.


אנחנו מכירים כבר כמעט 18 שנה. אם אני אדייק 17 שנה ו-332
ימים. אף-פעם לא הייתי יותר מידי קרובה אלייך, כשהייתי קטנה זה
היה יותר מתוך פחד, אולי מתוך כבוד להורים, אבל כשגדלתי, היה
קשה לשמור עליי מפנייך, לאט לאט התחלתי לברר, לחקור, ללמוד
עלייך ומאותו רגע לא יכולתי להפסיק. התמכרתי להומור החולני
שלך, לרמזים המסתוריים ולשתיקה המוכרת כל כך שלך. לא הייתי כמו
כולם, אני חושבת. לא התיימרתי לרצות אותך וללכת בדרך שלהם ולא
האמנתי שדת היא הפתרון, אולי הייתי תמימה אבל פשוט האמנתי בך
בעיניים עצומות ובלי מחשבות מיותרות. ידעתי שאתה עושה את הטוב
עבורי, כמו אמא שמגינה על ילדיה וגם כשהיה רע ידעתי שבזכותך
יהיה טוב, למרות שהרבה טוענים שזה יותר "בגללך". היה קשה לי
לקבל את העובדה שכולם מאשימים אותך והרגשתי צורך להגן עלייך,
או שמא זה היה צורך להגן על הבחירה שלי בך, על האמונה שלי. בכל
אופן, תמיד חיפיתי עלייך בפניהם, אפילו אז, כשהוא מת לי פתאום,
אמרתי שככה צריך להיות ושבעצם מנעת ממנו סבל של שנים ארוכות
וקשות ובאותם רגעים, באמת האמנתי בזה, האמנתי שלקחת אותו כי
הוא הטוב ביותר, כי אתה לא רוצה שהוא יסבול כאן, שכחתי שאני
אצטרך להתבגר בלי אבא, ואולי זה בגלל שהוא תמיד היה אומר לי
שאתה כמו אבא של כולנו, זה החליש את עצמת הנפילה כמעט לאפס.
אבל אחר כך באו מקרים נוספים, קשים יותר, קשים פחות, זה לא
משנה, כבר לא עמדתי בזה, לא הצלחתי לשמור על השם הטוב שלך, גם
לא בעיניי ובעיקר, אתה יודע, לא בליבי.
אז נכון, תמיד עברתי את זה. התגברתי ,כמו שאומרים, והמשכתי
הלאה. ומה עכשיו? עכשיו אני מתבכיינת על שטויות. על אהבה, על
אושר, על הצלחה. ובעיקר על האמונה. זאת שלאט לאט נעלמת לי, יחד
עם חברתה הטובה ביותר התקווה. שתיהן הולכות יד ביד אבל הן לא
שמות לב שהן צועדות בכיוון ההפוך. הן חומקות לי מבין הידיים
כמו גרגרי חול ברוח
ובאמת שאני מנסה, מנסה בכל הכח לאחוז אותן, לא לתת להן לברוח,
אבל הן כמוהו, אי אפשר להחזיק אותן. אז אני מביטה לשמיים,
מעולם לא העזתי לחשוב שאתה נמצא במקום אחר, ומבקשת ממך קצת
אור, קצת אהבה. ואיכשהו, למרות שמעולם לא שוחחתי איתך, אני
צופה את התשובה שלך מראש, אני מתארת לעצמי שהיית עונה לי שיש
לי אהבה, יש לי משפחה חמה ואוהבת, ויש לי חברות שתומכות
ונמצאות שם, וידידים שרק יראו את השם שלי על הצג של הפלאפון
יקפצו לעזור, אבל אתה לא מבין שזה לא אותו דבר, אתה לא מבין
שאני צריכה את החיבוק הזה, את המבט שאומר שהוא אוהב ותמיד
יאהב... אני צריכה יד מלטפת שתראה לי שאני חשובה למישו, שתתן
לי סיבה לחיות.
אתה יודע, אני פוחדת להגיד, אבל חשבתי על זה אתמול. אתה לא
אנושי. ברור שלא תבין מה אנחנו צריכים. נכון, יצרת אותנו
ועשיתי עבודה נפלאה, אני חייבת לציין, אבל שכחת שלפעמים דברים
יוצאים מכלל שליטה וברגע שנתת לנו לב להרגיש ומח לחשוב הענקת
לנו את הרשות לעשות ולהרגיש כאוות נפשו. חשבתי גם, כמה מוזר,
ש"אחד כמוך" צריך לבוא מתוכנו, ככה ההבנה שלו את אורך החיים,
המאווים והרגשות שלנו תהיה יותר עמוקה ונכונה. כמו שאומרים
שכאלו שנעשים קצינים במסלול המזורז, לא יודעים מה זה להיות
חיילים, ובגלל זה הם לא יכולים לתת לחיילים שלהם את השירות
והמענה האיכותיים והמועילים ביותר, הם לא יודעים מה זה לעשות
שבת או טורנות מטבח, הם נפלו ישר לתוך מערכת שנותנת הוראות
וקובעת ובחיים לא ירגישו מה חייל רגיל מרגיש. אתה מבין?
אני יודעת שאני סתם כותבת לך, זה המצב הקיים ואין מה לעשות
איתו או נגדו, צריך ללמוד לחיות עם זה, אבל מה? אני לא רוצה
לחיות בלי אמונה, אני לא רוצה לחיות בלעדייך. בגלל זה אני מנסה
להיות כנה איתך ולספר מה אני מרגישה. האחרון שלא רצה אותי אמר
לי שהכל מתחיל בהבנה, אז חשבתי, לתומי, שאולי אם אני אבין
אותך, יהיה לי יותר קל להתמודד איתך ועם השגעונות שלך. אז אני
כותבת, יותר לעצמי מאשר לך, כדי להוציא את זה, כדי לחשוב, כדי
להבין. בעיקר להבין.



אני אוהבת להאמין בך.
אל תשאיר אותי כאן לבד, תעזור לי לשוב להאמין.