צועדת בשלכת במורד הרחוב האינסופי,
בסמטה הצרה והמוכרת כל-כך,
הרוח נושבת בעורפי
והעצים סביבי משירים אל עליהם.
צועדת על האספלט האפור,
תחת רגליי נשברים העלים החומים-צהובים,
העלים השברירים משו,העדינים,
כמוני,כמו ליבי.
הקולות מעלים בי זכרונים רחוקים,
מקיץ שעבר.
מזכירים לי את השיברון והכאב,
את העצבות והבדידות,
את
העמדת הפנים המעיקה... אותך.

צועדת לאט ומזמזמת שיר מוכר,
השיר שלנו, כן, שלנו.
אתה לא יודע,
כנראה מעולם לא תדע,
אבל זה השיר שלנו.
זוכרת כמה אהבת לשמוע אותו,
את כל הפעמים שנסענו באוטו שלך
ושרנו אותו בלחש,
את הפעמים ששרנו בקולי קולות...
בעיקר זוכרת את אותם רגעים של אושר
שבחסות אותו שיר,
רגעים קטנים שהחיוך הסתנן לשפתיי.
צועדת על מצע העלים הזהוב ומהרהרת...

נזכרת ששאלת ממה אני הכי פוחדת,
עניתי שאני הכי פוחדת לגלות אם וכמה לבבות שברתי,
אמרתי שאני חושבת שזה ישבור אותי
לדעת כמה רע עשיתי לאנשים,
לדעת שמישו אהב אותי כל-כך,
רצה להעניק לי ואני לא הייתי שם בשבילו,
לא קיבלתי, לא חיבקתי.
זה הפחד האמיתי שלי.
השארתי אותך בלי מילים.
אמרת: "עכשיו, כשאת כאן איתי,
אני בטוח שלפחות עשרה לבבות נשברים.
אם תלכי, ישברו אחד עשרה..."

עכשיו אני צועדת לבדי ברחוב שצעדנו בו פעמים רבות לפני,
לפתע נשברת, כמו העלים תחת רגלי,
נופלת אל הרצפה הקרירה
ודמעה גדולה זולגת על לחיי הסמוקה.
מנסה לגעת בליבי השבור,
להדביק אותו,לאחות את הפצע,
רוצה לצעוק שלא אוהבת אותך יותר,
שתעזוב אותי במנוחה,
שתתן לי להמשיך בחיי, שתרפה....
אבל הרוח מקפיאה את קולי והמילים אינן יוצאות.

(30 ספטמבר 2003)