היה היה לפני שנים בארץ לא רחוקה.
לפלנדיה שמה. המלך תרקס והמלכה יוהנה.
הלפלנדים היו עובדי אדמה ושוחרי שלום.
למלכה היה כל אשר רצתה, כסף וזהב לרוב.
משרתים, עוזרות ואנשי חצר שינעימו את זמנה.
אוכל לא היה חסר בארמון וכל יומיים נערך משתה רב משתתפים.
למרות כל זאת המלכה הזעיפה פנים, הסתגרה בחדרה שלושה ימים ועל
כל מי שבא לחדרה הייתה זורקת חפצים ומקללת אותו, את אביו ואמו.
לבסוף בא המלך אליה ושאל בשלומה. "אינני יכולה כך יותר", צעקה
לעברו המלכה, "אתה לא אוהב אותי יותר, אני סתם חפץ בשבילך כמו
הזהב והיהלומים שיש לך."
"מה פתאום, חמדתי," ענה המלך, "את כל עולמי. אינני צריך זהב
ויהלומים כשיש לי אותך. בלעדייך כל הממלכה הזאת היא כלום
בשבילי".
"מילים, מילים", המשיכה המלכה, "תמיד ידעת איך לדבר אבל אינך
באמת מתכוון לדברייך. אתה מנסה להרגיע אותי ואחר כך תחזור
להתנהגותך." סיימה דבריה והחלה לבכות בקול רם.
"מלכתי", אמר המלך ביאוש, "מה תרצי, מה אוכל לעשות בכדי להוכיח
לך את אהבתי. אצווה מיד שיכינו לך גלימה מזהב, שרשרת יהלומים,
כל שתרצי רק אמרי ואעשה."
"באמת תעשה כל שאבקש?" שאלה המלכה תוך שהיא מוחה דמעותיה וחיוך
קל מתגנב בין שפתותיה.
"הלא כך אמרתי", ענה, "ומילה של מלך זו מילה."
"ובכן", המשיכה המלכה, "את יער פלונגזה אתה מכיר?"
המלך הנהן בראשו ולפני שהספיק לענות המלכה המשיכה בדבריה.
"ביער הזה, כך אומרים, יש פיות ושדונים. ואני רוצה שתביא לי
פיה מהיער. את לימופורטס, פיית החברות, הדאגה ומגשימת משאלות."
המלך היה המום מהבקשה, את זה הוא לא צפה. "אבל מלכתי", ניסה
לרכך את המכה, "את יודעת שפיות זה לא אמיתי. זו רק שמועה, אין
באמת פיות."
"כבר מתחרט מדברייך", תקפה המלכה, "חשבתי שמילה של מלך זו
מילה. פתאום כבר לא תעשה הכל בשבילי."
"לא, יקירתי", ניסה המלך להרגיע, "לא זה העניין. אקיים כל
שתרצי, רק שיהיה הגיוני. בקשתך לפיה אינה הגיונית".
"הגיונית", צרחה המלכה, "אז עכשיו אני לא הגיונית בשבילך, תכף
תאמר שאני משוגעת ותאשפז אותי במוסד סגור. זו האהבה שלך. אולי
באמת תאשפז אותי עם כל המשוגעים שלך." המלך שהבין כבר שטוב הוא
לא ייצא מהסיפור, נכנע. "בסדר, אני אדאג להביא את הפיה לפה".
"באמת", עלצה המלכה ודמעותיה נעלמו, "אתה תעשה זאת בשבילי? אני
כה שמחה, אני נרגשת". המלך יצא מהחדר, מנסה לעכל את מה שארע
כרגע. מאיפה אביא פיה, חשב לעצמו, יש בכלל דבר כזה פיות?
אתייעץ עם מרלו, החליט. מרלו קוסם הממלכה, איש בעל עוצמה וידע
רב בתורת הנסתר. המלך מעולם לא קיבל החלטה מבלי להיוועץ עמו.
"קראת לי, מלכי?" אמר מרלו בהיכנסו לחדר בלוית שולייתו הצעיר,
אנדרוס. "במה אוכל לעזור?"
"הוד מעלתה", החל המלך בדבריו, "חשקה בפיה מיער פלונגזה."
"האמנם", שאל מרלו, "ובאיזו פיה חשקה?"
"משהו עם חברות, משאלות", ענה המלך, "תאמר לי, מרלו, היש פיות?
או שהמלכה איבדה את ראשה?"
"יש ויש", ענה מרלו, "אכן יש פיות ביער פלונגזה ואכן המלכה
איבדה את ראשה. לא הייתי מציע לעשות כבקשתה."
"מדוע?"
"יש דברים שלא מתעסקים איתם. לקיחת פיה בשבי והחזקתה כחיית
מחמד למילוי גחמותיה של המלכה, זה יותר מדי, כבודו."
"ואם נבקש ממנה לבוא, אתה לא חושב שהיא תסכים?" שאל המלך ומיד
המשיך, "ליום, יומיים, אחר כך לבטח יימאס להוד מעלתה."
"זה לא עובד כך", גיחך מרלו, "רק מעטים זוכים לפגוש בפיות. הן
בוחרות בפני מי להתגלות."
"אבל אני לא כל אחד. אני המלך", התרעם הוד מעלתו, "בכוחי
להיכנס ליער ולהחריב אותו ואת יושביו ולקחת כל פיה שאראה."
"אכן, מלכי, כוחך רב ויש ביכולתך לעשות את אשר אמרת..."
"אם כך, כך אעשה." קטע המלך את דבריו, פנה לאחד משומריו ואמר
"גש קרא לפולהאם, שר הצבא אלי."
"עצור", צעק מרלו, "מלכי, אני מפציר בך לחשוב שוב. אינך יודע
עם איזה כוחות אתה מתעסק. אתה אולי תצליח להביא לפה פיה או
שניים אך המחיר שתשלם כבד מדי. אסונות יפקדו אותך ואת ממלכתך.
העונש שתספוג יהיה גדול מדי."
"בשביל זה יש לי אותך", קטע אותו המלך, "אתה תגן עלי מכל זה".
"לא, מלכי, לא הפעם. אם תעשה זאת גם אני לא אוכל להושיעך.
מדובר בכוחות גדולים משלי."
"אני מבין", דיבר המלך בטון כנוע, "אך אני גם מבין שאם לא אעשה
זאת המלכה לא תקבל את מבוקשה ואתה יודע איך היא מתנהגת כשזה
קורה. ולומר את האמת זה מפחיד אותי יותר מכל כוח אפל או אחר."
המלך פנה שוב לשומר. "קרא לפולהאם אלי."
"רגע, יש לי רעיון", קרא מרלו. המלך הסתכל עליו, הסתכל על
השומר ושוב על מרלו והורה לשומר לחכות. "דבר, מה הרעיון שלך?"
"אני אקח פרפר, אכניס לכדור זכוכית, אוסיף לו שיקוי שייראה
זוהר ומבריק. אתה תאמר להוד מעלתה שזו הפיה אותה ביקשה."
"חכם, מרלו, ממש חכם", אמר המלך בציניות, "ומה לדעתך יקרה כאשר
המלכה תבקש משאלה מהפרפיה שלך והוא לא יגיב?"
"ובכן, מלכי", התעלם מרלו מהציניות, "כשזה יקרה אתה תקרא לי
לייעוץ ואני אומר שפיות לא מגיבות בשבי ושבכדי שהפיה תוכל
להגשים את משאלתה של הוד מעלתה עליה לשחרר אותה."
"אתה יודע, מרלו, זה בהחלט יכול לעבוד. אני אודיע להוד מעלתה
כי יצאה משלחת ליער ובעוד כשבוע אתה תביא את הפרפיה ונמסור
אותו למלכה." מרלו יצא מהחדר אל מגוריו והמלך שלח לקרוא לשר
צבאו. לאחר מספר שניות נשמע קול. "הוד מעלתו, סלח לי, יש לי
הצעה בשבילך." היה זה אנדרוס, שוליית הקוסם. "כן, אנדרוס, כנס.
מה רצונך?"
"מלכי", החל אנדרוס דבריו תוך שהוא משפיל מבטו, "קטונתי מלחלוק
על מורי ורבי אך נראה כי הפעם הוא טועה. ייתכן שהוא זקן כבר
ולכן חושש הוא מסיכונים ומעימותים. והפעם אין הוא פועל
לטובתך."
"מה, על מה אתה מדבר? אני חושב שמרלו פתר זאת נהדר."
"באמת חושב אתה, הוד מעלתו, כי הוד מעלתה טיפשה?"
"מה?" זעק המלך, "איך אתה מעז לדבר כך? האם יש לך משאלת
מוות?"
"מתנצל, אדוני", כרע אנדרוס על ברכו, "נהפוך הוא, הוד מעלתה
אשה חכמה מאוד ועל כן תעלה בנקל על המזימה שרקחתם. ואז, חשבת
מה יקרה אז?"
"לא. אני סומך על מרלו. תוכניתו בנויה היטב, ללא פרצות."
"ובכל זאת, מלכי, אתה רוצה לקחת את הסיכון? תחשוב על תגובת
המלכה."
"מה אתה מציע? אנדרוס, אני מניח שיש לך הצעה."
"אני יכול להכין שני שיקויים. האחד יבטל את הקסם של הפיות
ויהפוך אותן גלויות למי ששתה מהשיקוי. והשני ירדים אותן לזמן
קצר, מספיק בשביל לחטוף ולהכניס לתוך התיבה הזו", הצביע על
כדור הזכוכית שהחזיק בידו, "ממנה לא תוכל הפיה לצאת."
"ומה לגבי כל מה שמרלו דיבר על כוחות שלא כדאי להתעסק איתם?"
שאל המלך.
"כמו שאמרתי קודם, ומבלי לזלזל במרלו, הוא זקן ולדעתי חושש
לעצמו ולבריאותו. ומלבד זאת, אכין שיקוי לטשטוש עקבותינו."
"אני לא יודע", אמר המלך בחשש, "מרלו מלווה שנים רבות, אני
סומך על דבריו..."
"וטוב שכך", קטע אותו אנדרוס, "מרלו הוא מכשף רב עוצמה וידע.
הוא לימד אותי הכל ולכן אתה יכול לסמוך עלי לא פחות. ומלבד זאת
לוחמיך בכל מקרה יוצאים, מה יזיק לנסות. יצליחו - טוב, לא
יצליחו - יש את תוכניתו של מרלו."
"שכנעת אותי, אנדרוס, לך תכין את השיקויים. מחר אתה יוצא עם
המשלחת ליער פלונגזה להביא פיה." עם עלות השחר יצאה משלחת,
שכללה את שר הצבא, פלהאם, אנדרוס ותריסר לוחמים ממשמר המלך.
לאחר ארבעה ימים ושלושה לילות הגיעה המשלחת ליער פלונגזה.
אנדרוס עצר אותם והורה להם לשתות מהשיקוי שהכין. שיקוי שיגרום
להם לראות את הפיות. הם נכנסו ליער אך לא ראו דבר יוצא דופן.
היער נראה יער רגיל, עצים ירוקים וסבוכים, חיות משוטטות.
"ידעתי שמדובר בהבלים", פתח פלהאם, "סיפורי פיות. הסירופ
המגעיל שלך לא עזר במאום."
"סבלנות" ענה לו אנדרוס "היא מעלה, חכה ותראה." המשלחת המשיכה
לתוך היער, ואכן לאחר זמן מה, נגלה לעיניהם מחזה מרהיב. מאות
פיות מעופפות בין הענפים, שדונים מסתובבים להם בין העצים. חברי
המשלחת היו מופתעים, לקח להם לא מעט זמן להתואשש. "איך נזהה את
הפיה המבוקשת?" פנה פלהאם אל אנדרוס.
"אל תדאג, גם לזה דאגתי", אמר לו אנדרוס. הוא ירד מסוסו, יצר
מעגל, עמד במרכזו והחל ללחוש:
"פיה לימופורטס, אנא גלי עצמך למען ילדינו
מרחק רב עשינו, תשורה נאה הבאנו,
והכל במצוות מלכנו האהוב."
ואכן לאחר שניות הופיעה בפניהם פיה. יפת מראה הייתה. עיני שקד,
שיער גלי, צבעו חום גולש ומגיע עד כנפיה. אורה זוהר ומסנוור
עיניים. אנדרוס התעשת ראשון וזרק לעברה את השיקוי. הפיה הופתעה
ולפני שהבינה מה קורה אורה כבה והיא צנחה לאדמה. "מהר", צעק
אנדרוס לעבר הלוחמים, "הכניסו אותה לכדור הזכוכית לפני שהאחרים
יבינו מה קרה פה." שני לוחמים ירדו מסוסם, אספו את הפיה ומסרו
את כדור הזכוכית לידו של אנדרוס. המשלחת השיגה מבוקשה ויצאה
בחזרה לארמון. בהגיעה לארמון ציווה המלך משתה גדול לכבודם.
המלכה הייתה נרגשת וחיכתה למוצא פיה של הפיה. כולם בארמון
השתתפו במשתה, הם אכלו, שתו, רקדו. לפתע נפתחה דלת האולם
בחוזקה, מרלו עמד בפתח. "כולכם השתגעתם," צעק תוך שהוא צועד
לעבר המלך והמלכה. "הזהרתי אותך לא להתעסק עם פיות. האלים לא
סולחים על פגיעה בהם." באולם השתררה דממה. "מספיק", צעק המלך,
"מספיק עם  זה. אתה הזדקנת, מרלו, אתה מפחד. הנה, אנדרוס נרתם
למשימה והצליח. הוא הביא להוד מעלתה את הפיה שרצתה. ותראה,
כלום לא קרה. רק בגלל הכבוד שלי אלייך אני לא שולח אותך
מהממלכה."
"אל תדאג , כבודו, אין לך מה לדאוג. אני לא נשאר. ומי שחכם
יעשה כמוני. מי שיהיה פה כשהאלים יבואו יסבול קשות."
"תלך, תלך", צעק אחריו המלך, "מי צריך אותך בכלל, אנדרוס הוכיח
עצמו, התעלה על מורו. תחזרו לנגן", צעק לתזמורת, "קדימה לנגן,
לחגוג, כי הלילה מתחילה תקופה חדשה." התזמורת שבה לנגן וכולם
המשיכו לחגוג." מלכי", לחשה המלכה באוזנו, "אינך חושש מדבריו
של מרלו?"
"אל דאגה, מלכתי, אנדרוס דאג לטשטש עקבותיו כך שלא יגיעו
אלינו. תיהני מבקשתך." הם חגגו כל הלילה. בבוקר צרחות הפרו את
השקט בארמון. הייתה זו המשרתת של הנסיך, פרידריך. היא מצאה
אותו בחדרו, מוטל ללא רוח חיים ודם נוזל מזווית פיו ומאפו.
המלך הגיע בריצה לחדר, ראה את בנו, צרח ונשא ראשו לשמיים. לאחר
מספר שניות הורה לעוזריו להביא את אנדרוס ופלאהם מיידית לחדר.
אחד העוזרים הגיע לחדרו של אנדרוס, ודפק בחוזקה על הדלת. משלא
נענה, פרץ פנימה. אנדרוס היה שכוב במיטתו על בטנו, העוזר ניער
אותו קלות. "אנדרוס, קום, המלך קורא לך בדחיפות. אנדרוס, קום."
העוזר החל לנערו בחוזקה אך ללא הועיל. לבסוף דחף אותו העוזר
ממיטתו. אנדרוס נפל לרצפה על גבו. פרצופו של אנדרוס היה ללא
עור. רק השלד נותר, כאילו מישהו הפשיט את עורו. העוזר יצא
מהחדר בבהלה, הצליח לצעוד צעדים ספורים בלבד עד שכרע על ברכיו
והקיא נשמתו. לאחר שהתאושש קצת רץ לדווח למלך. המלך, שדווח לו
כבר על מותו של פלאהם, ציפה שגורלו של אנדרוס יהיה זהה. בדיקה
מהירה העלתה כי גם תריסר הלוחמים שיצאו למשימה אינם בין החיים.
המלך היה נסער ולחוץ. "מהר, הביאו את מרלו הנה." בעוד יוצאים
עוזריו מהחדר בכדי להביא את מרלו, נכנסו לחדר שלושה שליחים,
"הוד מעלתו", אמר אחד מהם, "אני מגיע מהדרום, שם השמיים
שחורים, רוחות עזות הורסות יבולים שלמים, גשמים של אבנים
יורדים מהרקיע ומחסלים את הבקר, ברקים של אש שורפים את השדות".
"כן", המשיך השני, "כך גם בצפון". "בכל מקום", סיכם השלישי.
באותה עת המלכה בחדרה, לא מודעת למתרחש סביבה, מנסה ליהנות
ממתנתה החדשה. "כמה אני שמחה שאת פה", אמרה המלכה, "בדיוק מה
שחסר לי. תמיד ידעתי שיש פיות. אנשים צחקו עלי, אבל עכשיו אני
צוחקת. צדקתי. וכולם יקנאו בי עכשיו, רק לי יש פיה משלי. או,
כמה כיף יהיה לנו ביחד. לו רק תדברי איתי, נו פיה, אל תהיי
כזו, תשתפי פעולה. אל תהיי מגעילה." הפיה לא הגיבה. ישבה בכדור
הזכוכית, מנסה להבין איפה היא ולמה. תחילה ניסתה לצאת בכוח
מהכדור הסוגר עליה, אך לאחר מספר ניסיונות כושלים שהתישו אותה
החליטה לשבת בשקט, לא להגיב ולראות מה יקרה. "פיה, פיה, בתוך
הכדור", המשיכה המלכה, "דברי איתי, ספרי לי סיפורים, מה בכוחך
לעשות למעני." לפתע דפיקה בדלת. "היכנס", צעקה המלכה. "סלחי
לי, הוד מעלתה, אך המלך דורש את נוחכותך בדחיפות באולם
הנשפים." בינתיים מרלו הגיע לאולם הנשפים. איך שהמלך הבחין בו,
הוא זינק לקראתו. "מרלו, אני שמח שבאת. אתה חייב לעזור לנו. כל
המשלחת שיצאה להביא את הפיה, כולם מתים, בני הבכור גם הוא מת.
הרס וחורבן בכל הממלכה. צדקת, מרלו, הייתי צריך להקשיב לך. אתה
חייב לעזור לנו. חייב!!!" "איפה אנדרוס?" שאל מרלו.
"מת, עורו הופשט מעל פניו."
מרלו הניד ראשו כלא מאמין.
"דבר ראשון יש לשחרר את הפיה ואז אולי אצליח לרצות את האלים
ולשכנעם למחול לך." המלכה בדיוק נכנסה לחדר. "אין סיכוי, מרלו,
אני לא מוותרת על הפיה. תצטרך להתאמץ קצת ולמצוא קסם שיהדוף את
הרוע הזה שהורס את הממלכה." מרלו הביט במלך והבין שמשם לא תבוא
הישועה. "שום קסם לא יעזור פה", צעק לעברם מרלו, "אתם לא
מבינים את מי הרגזתם. זה מעבר ליכולתי. רק שחרור הפיה יביא
לרגיעה."
"לא", צעקה המלכה,"אין סיכוי." גילדס, אחד מלוחמיו המובחרים של
משמר המלך, נוכח בחדר במהלך חילופי הדברים הללו. הוא הבין
שעליו לעשות מעשה. בעוד המלך והמלכה מתווכחים עם מרלו, ניגש
לחדרה של המלכה, לקח את כדור הזכוכית בו הוחזקה הפיה, ניפץ
אותו על הקיר ושיחרר את הפיה. הפיה התעופפה בחדר, ירדה ונשקה
על לחיו של גילדס כאות תודה ועפה משם. בדרכה החוצה חלפה מעל
ראשיהם של המלך והמלכה. "מי שיחרר את הפיה?" צרחה המלכה כשראתה
אותה מעופפת. "אני", התייצב גילדס במרכז האולם. "שומרים, עצרו
את הבוגד הזה והשליכו אותו לצינוק, אני אטפל בו אחר כך", הורה
המלך. לפתע נפרצו חלונות האולם ופנימה חדר שובל בצבע אפור לבן
שלבש צורת אדם ומטה בידו. היה זה אורפיתשדו, אל הפיות
והשדונים. מבלי לומר מילה כיוון מטהו אל המלך והמלכה ומיד הם
עלו באש ונעלמו. "סלח לנו, אל כל יכול", ירד מרלו על ברכיו,
הרכין ראשו והמשיך בדבריו. "טעינו, לא התכוונו לפגוע בך או
בפיות שלך."
"קום", הורה אורפיתשדו למרלו, "מי שחטא נענש ועכשיו ידעו כולם
מה יקרה למי שיפגע בפיות או ביער. אתה, מרלו, תישאר כאן בכדי
לדאוג שזה לא יקרה שוב. הוא", הצביע אורפיתשדו על גילדס,
"יומלך עליכם. במעשהו הוכיח אומץ, חכמה וטוב לב. בעזרתך מרלו
הוא יהיה מלך טוב."
"זה לא הכל, מהיום תהיו שומרי היער. אף אדם לא נכנס ליער יותר
ותפקידכם לשמור על היער משאר בני האדם. כמו כן, קיומנו, פיות,
שדונים ואלים, יישמר בסוד, ייחשב כשמועה. אם לא תעמדו בתנאים
אלה, אשמיד את כולכם." אורפיתשדו סיים את דבריו, יצא מהאולם
ונעלם ברקיע. הסופות, הגשמים, הברקים, הכל נעלם. השמיים חזרו
להיות כחולים והשקט שוב שרר בממלכה. גילדס הומלך בטקס רשמי על
ידי מרלו ובפני העם. הוא מלך שנים רבות בלפלנדיה. בתקופתו
הממלכה פרחה ושגשגה. הוא קיים הבטחתו, שמר על היער מפני אנשיו
וכן מפני צבאות זרים שתמיד הובסו בסמוך ליער. הפיות והיער שבו
להיות שמועה שאין יודעים עד היום האם אמת הן או בדיה.