בימים האחרונים אני מודד את הזמן
שבין ההתבהרות הראשונה של הבוקר
לבין הזריחה עצמה. מוזר
העניין שאדם מגלה בדברים כאלה
באמצע החיים. ראשית האור
והופעתו של הגוף המאיר עצמו.
הבוקר הזה האור מתון, כבר שעה,
נבלע בפיו של הערפל
העולה מן המים,
מפלס דרכו במעלה שיחי הקיקיון
ומגיש עצמו לשדות.
אני מדליק סיגריה, מכניס חרצית
אל בקבוק פלסטיק ריק
וזורק אותו אל הצד השמאלי, הזורם
של הנחל. הוא שט מבלי לעצור, ונעלם.
ציפור שחורה עפה לאורך מסילת הברזל.
ציפור שחורה אחרת עפה מעל השלוליות הגדולות.
אני מלטף את הכלב. אני אומר:
"יכול להיות שזכינו",
אבל יודע שהדבר עצמו רחוק מזה.
הדבר עצמו הוא רוכב פצוע
והנוף מבקש להיות סוסה לבנה
שתחזיר אותו אל ביתו.
אני מוציא פנקס ועט
ורושם:
"אני יושב בתוך צינור בטון, מביט בשביל
הנמתח מהבניינים הגבוהים במערב
עד לעצים המרוחקים במזרח,
חושב מה הטעם לחכות אם הזריחה מתה.
אני רוצה לישון בין שיניו של הערפל."
אני עוצם את עיניי, מכווץ אותן בחוזקה
ופוקח אותן בבקשה אמיתית אל הבוקר הזה,
אבל הערפל מצמצם את הגבולות
ולמרות שהנוף הוא סוסה לבנה
השדות השטוחים הם מגש ריק של ציפיות.