זה מתחיל באין לי מושג ומגיע עד קצה היכולת של גילוי חדש ממש
ברגעים אלו, של משהו כה נעים ומכני.
בטח יחשוב המתבונן מהצד כי יש פה איזשהו טירוף קליל- כמו
שנוהגים לומר חברינו, אך עדיין ההמשך אינו תלוי בשום דבר בלתי
חומרי שהרי לאחרונה ההנאה האמיתית גלומה אולי בדבר שלמבין
האמיתי לא ישמע כסותר כלל.
איזו דילמה נוחתת בשעה זו, במקום זה, וממאנת להפתר, והרי כל
מהותה של הדילמה הוא בקושי של פתרונה או ליתר דיוק בקושי של
יישומה.
איש אינו מצליח להבין מורכבותה האמיתית כי היא נובעת ממך-
היוצר מורכבותה, אז כהצגת משוואה פשוטה הם רואים את הפתרון
הביזארי, הקל.
כעת, בשעה בה אמור אתה להרגע מטרדות אלו שהעסיקוך בימים
האחרונים אתה שוב נובר במעמקי הכלום למציאה.
לעתים אתה אף חש כי נענש אתה על ההתחבטות עם היקום בכאב שמקורו
בנאמר ואולי העונש על הדרך בה הדברים נאמרים, ואולי אם לא היו
נאמרים לא היתה ההתלבטות, אבל מה הטעם?!
אתה אומר לעצמך שחייב להיות ושישנו טוב אבל השימוש במה ממשיך.
במה ההנאה? בהתרחקות מסוגייה טורדנית שכזו או בפתרונה, כי הרי
אותו אחד ההולך על פי ססמאות של חוסר בריחה מפסיד את היופי
בבחירה בדרך השנייה.
לפנות לדילמה השנייה? האם היא יכולה לתפוס מקום הראשונה ברגע
בו היא במלוא עוצמתה והתשובה היא חיובית שכן הדבר נתון
לבחירתך.
אנחה קלה של מעין עייפות נשמע מעבר לך ונדמה כי שמעת זאת בעבר
אך אל לך ליטול את הדבר שאסור לך (כך לפחות טוען המפוצל שאין
לך מושג מיהו).
לבסוף, כל שנותר לומר שהכל קשקוש, שאולי מקרה זה הוביל
להתרחקות מהקרבה, לשמיעה שבאה כתוצאה מרעש וצווחות ולאמירה
שבאה כתוצאה משתיקה ממושכת.