[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דמעת אמת
/
סיוט ליל חורף

לא מדובשה ולא מעוקצה, לא מטובה ולא מרעתה.
אין לי צורך בה. ללא טובות, ללא פשרות.
זה תמיד היה כך; או היא, או אני.
או הוא.
אם כן, מדוע?
האם זוהי אשמתי? או שמא אשמתה?
או אולי זוהי אשמתו של אותו עוקץ, המחבר את שנינו כשני קטבים
נגדיים?
האם סופו של הכדור להתקפל בתוך עצמו, בשל השדה המגנטי שלו? או
שלעולם לא יהיה מספיק חזק בכדי לאחד את הקצוות?
לא אכנע. לא הפעם. די לכניעה, די לויתור.
די למה שיש בינינו.
לא הגיע הזמן, שנפריד את קשר ההרס הדו-צדדי הזה, המקשר בינינו
ומנתק אותנו מחדש בכל רגע ורגע? כבר לא ניתן להביט מצדה האחד
של התהום אל צדה השני. האם הערפל אי פעם יתפזר?
אולם קולך עוד נשמע. תמיד.
אתהפך אל הצד השני.
ובחזרה.
ושוב, אליך.
מדוע? האם המזוכיזם משתלט עלי, בהשפעתך? למה, פעם אחר פעם,
תמיד אותה הטעות, באותו האופן?
וגרוע מכך, מדוע את אותו הדבר עושה גם אתה? את אותה הטעות,
אותה השגיאה?
הכויה בקושי נרפאה, הגלד בקושי עלה, ושוב, לזרות מלח על הפצעים
הפתוחים למחצה, לשבור שוב את העצם המתאחה במאמץ כה רב.
הרס עצמי.
חורבן.
האם הנשמה קמה כנגד עצמה? או שמא זוהי מלחמתה של הרוח בנפש?
דברי הבל בכל פינה. רק אראך, וכל נים של היגיון שאולי היה מצוי
בי, פורח וגז. השכל נותר חלול. כך זה גם נשמע.
האם פגעתי בך עד כדי כך, שאתה כה מתעלל בי, כעת?
אם יש שם מישהו, אנא, שמע את קולי. לא אוכל לעמוד בכך עוד זמן
רב. אם בכלל.
הפעם הבאה עלולה להיות האחרונה.
או זו שאחריה.
או זו שלפניה.
שנינו שבויים מזה נצח במעגל המטורף הזה.
אולי תניח לי כבר לצאת ממנו? שפיות דעתי הולכת ואובדת ממני.
וגם אתה אינך נראה רציונאלי לחלוטין, כשאתה מביט בעיני.
אפשר לטבוע בעיניך. פעמים כה רבות אמרתי לך זאת, והנה מגשימה
הנבואה את עצמה. האם סופי, סופנו, יהיה לטבוע זה בזה?
או שמא כלל לא אזדקק לך, ואטבע בתוך עצמי לפני שיהיה ספק בידך
להטביעני?
חדל, תחנוני.
רק אל תלך, לא שוב.  





המילים הריקות מתוכן שוב מתגוללות מעצמן, מפנים-הפנים אל החוץ.
האם ישנו מקום עמוק יותר, מאשר המקום ממנו הן בוקעות?
להפסיק את הזרם, את השטף. רק להפסיקו... אולם זה אפשרי כסתימת
פירצה בסכר באצבע. המילים גועשות, הולמות על כתלי הנפש. שום
דבר לא יעצור אותן.
גם לא אתה, ולא משנה מה תאמר, כיצד תאיים.
אינך מבין?
הן אינן נמצאות תחת שליטתי. מעולם לא הצלחתי לעצור בעדן,
וכנראה גם לא אצליח.
אם תבקש, אעשה כל שביכולתי על מנת לעוצרן. כמו שאני עושה תמיד.

וכתמיד, יהיו המאמצים חסרי כל תוחלת.
אין סיכוי, האינך מבין? אין שליטה, אין פיקוח, אין בקרה. נותק
קשר האלחוט.
הנפש אומרת את דברה. אל תנסה כלל לעוצרה.
מה פשר המילים?
מדוע שאדע?





כשהנשמה מבקשת לפרוץ החוצה, כשהעיניים מאיימות לצאת מחוריהן.
כשכל הגוף רועד, ולא מקור או מפחד.
כשהנשמה זועקת ללא קול, כשהדמעות פורצות ללא סיבה, כהד אילם
לקול הניתוץ המגיע עמוק מבפנים.
אומרים שאין דבר הקטן יותר מהאלקטרון. ובכן, הם טועים; לבי הנו
ניסוי שלא נגמר, הבוחן עד כמה זעיר ניתן לשבור את השברים; פעם
אחר פעם אחר פעם, כמו בבושקה השבויה בלולאה אינסופית.
אם יש מישהו שיכול לשבור את הלולאה הארורה הזו של נפשי, הרי זה
אתה.
אבל אתה לא תעשה דבר. מאחר ואינך מודע.
גם אם אי פעם תקרא את המילים האלה, סביר להניח שלא תדע שמהדובר
בך.
כי הרי, מי מלבדי יודע מה שבליבי?

לעד אשנא אותך, על כי אינך יודע.
אז מדוע מעולם לא רמזתי דבר?





זהו וידוי שהתבשל במשך שבועות, ביורה הרותחת של נפשי הסוערת.
נפש-אומן מיוסרת? כך הגדרת זאת.
אבל מעולם לא התקרבתי כלל לדרגת אומן. ולא משנה מה אמרת. או מה
אמרו אחרים.
מעולם לא התקרבתי כלל לכריתת אוזני שלי, או של כל אחד אחר.
מעולם לא התקרבתי לדרגת אומן. מעולם לא. מעולם.
ולעולם, אם יש שם מישהו השומע את תחינתי.
בבקשה, מדוע נכנסתי לכאן? היכן היציאה? איה אותיות הניאון
הירוקות, הבוהקות בחשיכה?
חשיכה יש. ניאון אין.
יש כניסה. ישנן אינסוף כניסות. אך אין ולו יציאה אחת.
כי גם את זו היחידה, נטלת אתה עמך.
העמדת הפנים. שאיש לא ידע.
וכי מה, אם ידעו?
לא. איש לא ידע. מסכה כלפי חוץ. לצחוק. בדיחה טפשית. לצחוק בכל
זאת. הבלי הבלים וגבבי מליצות, להתעסק בשטויות, בזוטות. מותר
האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל.
לא צריך להיות החכם באדם על מנת להבין זאת.
היכן היציאה?
אמשיך להלום בידי החשופות, המדממות, על קירות שברי הזכוכית של
הגיהינום האישי שלי.
אליו הכנסתי עצמי במודע.
אך שלא במודע.
וכי יכולתי לדעת כי כך יהיה גן-העדן?
אתה לא אמרת לי דבר. האם היה עלי לנחש זאת?
לא! הכל נראה כה מושלם, מהחוץ. אז מדוע החשיכה כה סמיכה,
מבפנים? ניתן היה לחתוך את האווירה בסכין. אילו הייתה אווירה.
אך אין כאן דבר. הריקנות עוטפת, אופפת, ואינה מרפה.
כתבתי על כך, פעם.
אכן, הנה זה בא; אמשיך לטבוע בהדרגה בתוך עצמי, לשקוע באיטיות
מעוררת פלצות בביצה האישית שלי.
ואתה אינך כאן בכדי להושיט את ידך ברגע האחרון, בפעימת הלב
האחרונה שלפני החשיכה האחרונה. מני רבות.
בלעדיך, מי יוכל להציל אותי מעצמי?
אייך?





אני רק רוצה לעצום את עיני. לעוצמן, ולשקוע לאחור. לא משנה מה
יהיה שם, פשוט לצנוח אל תוכו.
סערת רוחי שלי מעכלת אותי מבפנים.
כמה זמן עוד אוכל לעמוד בכך?
הגוף כולו רועד. לא קר לי, דבר אינו מטיל עלי יראה. ובכל זאת,
ארעד כעלה נידף ברוח. רוח הפרצים של רוחי הגועשת בקרבי.
מילים גבוהות. גבב מליצות ודברי כזב.
האצבעות כותבות מעצמן. המילים נשפכות החוצה, ואין עוצר בעדן.
בבקשה, שמישהו יסתום את הסכר! אני מעולם לא יכולתי לעשות זאת.
האם יש כאן מישהו שיוכל? לא אוכל לעמוד בפרץ במשך זמן רב, כל
מילה עלולה להיות החץ האחרון... ללא רעל. וכי מי זקוק לרעל
מלאכותי, כשאתה הורג עצמך באיטיות, יורה בעצמך את חצי מילותיך
שלך? כשאתה מניח למחשבותיך שלך לאוכלך, לעכלך, לנגוס בך
מבפנים, בכל חלקה טובה?
מה ישאר בסוף?
האם אהיה רק גזע חלול שלאחר יציאת התולעת המכרסמת האחרונה?
או שאתמלא אף יותר מכפי שאני כעת?
האפשרות הראשונה נראית כגרועה פחות מבין השתיים.
לא הגוף, לא הרוח, לא השכל ולא הנפש יוכלו לשאת תוכן נוסף. גם
מה שכבר ישנו הנו יותר מדי. הרבה יותר מדי. כל תוספת תשבור את
גבו של ההר.
אני קורס אל תוך עצמי ממעמסת התוכן. ומבחוץ, מחוץ לחומות
הגבוהות של נפשי, של לבי, חומות אותן הקמתי במאמץ כה רב, שוררת
הריקנות.
האם יקויימו יחדיו?
מובן שכן. הנה אני, כדוגמה חיה לכך.





הזרם נחלש. כפי שתמיד קורה.
האצבעות כותבות את מילותיה של הנפש, מילים שכלל לא עברו דרך
התודעה. החלק היחיד הנמצא בשליטה. מסויימת.
מעולם לא חשבתי כך.
אולם זהו דברה של הנפש. לא אתווכח עמו; כל מילה חוצבת את לבבי
שלי, מאחר ובאה ממעמקיו הסמויים ביותר.
היכן הם, אותם מעמקים? היכן הוא, אותו בור-ביבים? וכיצד אסתום
אותו?

כיצד אציל עצמי מידי שלי?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא התכוונתי
שתעקבו אחרי
ככה!





בוליביה בשיחה
נזעמת לבזק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/04 7:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דמעת אמת

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה