אחרון זה היית אתה.
חייכת אלי או לפחות כך חשבתי שעשית.
כיום,
כשאני נזכרת,
אולי סתם העלית קימור על שפתייך
ואני, חשבתי שחייכת.

צעדייך,
נראו לי כבדים וגדולים
וקולם,
נשמע לי אז כה צורם וחד.

ידי הזיעו ורעדו מקיפאון
ושפתיי שכבר התהדקו לי, שכחו איך לפתוח את עצמן
איך לדבר.

לא רציתי לדבר.
העדפתי,
לשמוע ולשתוק
וכך גם עשיתי
בעצם תמיד.

מלבד קולם של צעדייך שטרם נפסקו החדר כולו שרר שקט.
אך לא היה זה שקט רגיל.

השקט הזה
הייתה בו סערה של נפשות.
בשקט הזה
לא הייתה שלווה.

משהתחילו להישמע
צלילי הקול שלך
נחרדתי.

משהו רע עומד לקרות.
ידעתי זאת.
זה שקט מתוח שבא לפני.
שקט שמכין משהו רע
מאוד מאוד רע.

השופט נאם ואני כבר לא שמעתי.
קראתי את שפתיו-השמיעה הייתה מכאיבה לי מידי.
כנראה שבגלל זה הפסקתי לדבר.
כבר לא מצאתי טעם לתיקשור. או שאולי מאז אותו היום
השפתיים שנשארו מהודקות שכחו איך לפתוח את עצמן.
איך להתחבר.