כולם כאן צועקים בחיוכים, אומרים לך ללכת, להצטער ולחזור.
וזו אני, המשקע הזה לוחץ והגשמים רק הולכים וגוברים.
מבטים סתומים, אנשים ריקים, אין פה תכנים.
נהייה אפרורי וחשוך העיניים מרוכזות בשלוליות, השלוליות מציפות
את העיניים.

עוד יום, החנק האצור בך, האיש הזה חלף וגם גברת ילדה איננה.
זו רק את האישה המבוגרת חושבת וחולמת אף פעם את לא חיה.
המסגרת השחורה הזו שמסביב לעיניים מחדדת את המבט.
את מנסה לראות, הגשם חייב להמשיך הוא מוריד את המשקע הזה
שבפנים...

ואיך את מנסה להרגיש, צוחקת ומכל חיוך צעדייך נהיים יותר ויותר
כבדים.
עם אלו שגדלת את צוחקת את הצחוק המר שלך ועם אלו שחדשים לך את
מנסה להשתנות.
מתקנת טעויות, לקחים מהעבר, קצת מוקדם אבל במהלך הלמידה השכלת
שאסור לך לפתח ציפייה.

אנשים קלים לא חושבים, בוכים מתוך געגוע ישן מתוך ריקנות
רגעית.
את חזקה מכוחה של מחשבה, העומק הזה שכולם טובעים בו הוא נקודת
ההתחלה שלך.
ובזמן שאת מתאמצת להביא את כולם אל אותו קו הפתיחה, לפתוח
בשוויון אנושי אחד...
את נזכרת שאלה בני האדם וכתלמידה מצטיינת את מסיקה ישירות את
המסקנה.

כשאת לא מצפה נותת לכל אחד בוירטואליות קסומה להמשיך מנקודה
אישית אחת
זה קורה, את  רואה את הטוב שבכל אחד, התכנים נשארים סתומים אבל
את יודעת,
לחבר בין המילים למצוא את ההקשרים הנכונים, יודעת להקשיב
ולקשור את כל האהבה...
חדשים וישנים נדהמים על היופי שכרוך בהמשכיות נטולת מחשבה.