פניו היו כה קרובות למראה עד שהבל פיו התפשט עליה, מחפש אי
אילו אי מושלמויות, כאלו שזקוקות לליטושים אחרונים, התיז מנת
אפטרשייב, השתדל לא לחרוג מהמינון הנכון, כזה שהיא תוכל להריח
כשתהיה קרובה אליו. הוא שוב העיף מבט אחרון במראה, אהב את
ההשתקפות שלו, ידע שגם מאיה תאהב. הוא ראה איך הסתכלה עליו
במסיבה שנפגשו, הגניבה מבטים לעיתים צדדיים ולעיתים ישירים
ובוטים, ולמרות שלא היה נוהג להתחיל עם בחורות, ולמרות שגם
באותו ערב לא רצה להתחיל איתה, מצא עצמו רודף אחריה בסוף הערב,
ובפנים חתומות, שומר על קור רוח, אומר לה שישמח לפגוש אותה
בנסיבות אחרות, לבד, שניהם. הוא לא הבין מה הניע אותו להתחיל
איתה בסוף, מה היה אותו קטליזטור מכריע, אולי כי הרבה זמן לא
היה בקשר משמעותי, אולי כי הרבה זמן לא רצה להיות בקשר משמעותי
והרגיש איך הוא מתרגל אט אט ללבד, לחשיבה האינדיבידואלית,
היחידנית, ואולי חשש מכוחו של הרגל, קיווה שבמעשה חיצוני,
מלאכותי, ישכנע גם את האני הפנימי שלו שהוא רוצה קשר.
הכל התבלבל לו. ארבע שנים הוא לבד. לבד מבחירה, לא רוצה
להיקשר, בהתחלה ניסה להתרגל ללבד ואחר כך לא רצה כבר להתרגל
למשהו אחר. זה כמו לא לשכב על בסיס קבוע אחרי שרגילים לסקס
קבוע עם בן זוג קבוע, בהתחלה זה קשה אבל לאט מתרגלים גם לזה.
אחר כך כששוב שוכבים, במיוחד לאחר כברת זמן משמעותית, לא
מבינים איך יכולנו לחיות בלי זה. ככה הוא הרגיש לגבי קשרים
רגשיים עמוקים. רצה שוב לחוות את אותה תחושה של קשר עם משמעות
כדי להרגיש, כדי להתגעגע ללהרגיש.
הם הלכו לשבת באיזה בר תל אביבי, השיחה קלחה, הוא נהנה, לא זכר
עצמו כבר הרבה זמן יוצא עם מישהי, בהגדרה, אוסף אותה, משוחח
עמה, מתעניין, מנהל דיאלוג ולא רק מונולוג. בשנים האחרונות הכל
היה מאוד פונקציונאלי, הוא נפגש איתן למטרות מאוד ברורות, על
תקן חוזה, סיפוק צרכים פיזיים הדדיים ותו לא. הן נהגו
להתעניין, לשאול, הוא שיתף פעולה ברמת הסמול-טוק, פטר אותן ואת
שאלותיהן, מנתב את השיחה בצעדים בטוחים לכיוונים של הומור, של
צחוק, של כיף, רק שלא ינברו יותר מדי, רק שלא ייתן יותר מדיי
מידע על עצמו. איתה השיחה הייתה קלילה אך מאוד נעימה, אחרת
מקודמותיה, וזה כבר היה צעד משמעותי עבורו לכיוון הנכון. כעבור
שלוש שעות מצאו עצמם מתנשקים בלהט במכונית, טועמים זה את זו,
ממש כמו בני שש עשרה, כאילו התמימות עוד לא אבדה, כאילו ואין
עכבות ומטען רגשי עצום שכל אחד מהם מביא מעברו, כאילו אין מחר.
הם נפרדו בקושי, לא יכלו להניח זה לזו, היא יצאה בסוף מהאוטו,
הוא ליווה אותה במבטיו, התמהמה עוד מספר שניות לפני שהתניע את
המכונית, מתמכר לתחושת הנועם שאפפה אותו, לא רוצה להרפות ממנה,
שיכור מהריח שלה. לבסוף התעשת, ידע שיתחרט על כך שלא נתן לעצמו
להיות עוד קצת באותה תחושה, ידע עד כמה היא חמקמקה.
הוא החליט לא לחשוב יותר מדי, ליהנות מהרגע, להימנע מהגדרות,
הוא ידע להגיד בוודאות שנעים לו אתה, טוב לו כרגע, והחליט בינו
לבין עצמו לתת לזה צ'אנס אמיתי הפעם, הבטיח לעצמו שינסה להיות
נוכח בכל פגישה אתה, שייתן לעצמו להרגיש.
הפגישות ביניהם המשיכו להיות נעימות, מעניינות, מאתגרות,
ממגנטות, כאלו שלא רצה שייגמרו. זה הרגיש לו נכון. בפגישה
השלישית היא נשארה לישון אצלו. הם ישנו זה בזרועות זו כל
הלילה, לעיתים עטף אותה, לפעמים עטפה אותו, לפעמים עטפו זה את
זו. מדיי פעם התעורר, לא היה רגיל לנוכחות של אחרת לצדו, פקח
את עיניו, הביט בה, חיבק אותה, נשק לה, משתדל לא להעירה, אך
מקווה שתתעורר, שתעניק לו חיוך של שינה.
בוקר. הוא פקח את עיניו, ראה שהיא כבר ערה, מביטה בו. ידיו
החלו ללא משים ללטף את גופה, גופה עדיין חם משינה, נוגע בגופו,
מתחכך בו, מתרפק, נהנה, צמא למגע, לא יודע שובע. הוא החל להיות
רעב לה גם, ככל שנגע יותר כך גבר תאבונו, הוא נישק אותה
בתשוקה, ליטף את גבה, את בטנה, את שדיה, החל לנשקה בצווארה,
יורד אט אט לבטנה, כמה לה, יורד לה, טועם אותה, חוזר לשפתיה.
הרגיש מדהים. היה מאושר.
הם שכבו מחובקים במיטה, עטופים זה בזו, כל אחד בהרהוריו, נהנים
מהתפאורה שהטבע סיפק להם, יום גשום ורומנטי, מתאים כמו כפפה
לתחושה.
"אז מתי אהבת בפעם האחרונה?" היא ירתה את השאלה לחלל האוויר,
מחזירה אותו למציאות, שואבת אותו מאותם מחוזות קסומים של
אסקפיזם מופלא.
"לפני המון זמן", פטר בחוסר חשק, רוצה להאמין שתרפה, שתניח לו.

"כמה הרבה?" לא הרפתה.
"ארבע שנים", הפטיר ביובש, הסיט מבטו ממנה אל חבילת הסיגריות
שלה על השולחן ובתנועה מיומנת של מעשן כבד הכניס אחת לפיו
והצית אותה. הוא לא עישן כבר שלוש שנים אחרי עשר שנים של שתי
קופסאות ליום, והנה מגיעה מאיה ומצליחה לבלבל אותו ככה, מצליחה
לבלבל את כוח הרצון שלו, ולפני שהוא בכלל עוצר לחשוב על מעשיו,
הוא מוצא עצמו מתמכר שוב לאותו עונג. התענוג שבעישון. מאיה
מתעלמת במופגן, לא רוצה להגיד משהו, חוששת פן תחדור לטריטוריה
שלא שלה. אחרי הכל זו רק פגישה שלישית שלהם, מי היא שתתערב לו
בחיים. "אני לא יודע למה אני מעשן..." אמר לה, כאילו קרא את
תהיותיה. היא לא הגיבה, רק בהתה בו עם עיניה הגדולות, מבטן
התמים על גבול הילדותי, ספק ילדה, ספק אישה."בארבע השנים
האחרונות הרגשתי שאני לא מסוגל לאהוב, סוג של קהות רגשית",
המשיך בשלו, הרגיש צורך להסביר לה, הרגיש צורך אולי בפעם
הראשונה להסביר לעצמו. מבטה ממוקד בו, שואל, לא מבין, הוא
הרגיש איך היא חושבת לעצמה עכשיו מה היא עושה פה.
"אבל רכשתי את פורץ המנעולים", חייך אליה, מנסה להרגיע אותה.
"ומשהו נפרץ?" שאלה, מקווה לתשובה חיובית.
"אני עובד על זה", ענה. ניכר היה על פניה כי לא הייתה לגמרי
מרוצה מתשובתו זו. היא לא ידעה כמה מותר לה לשאול, הרגישה
שהשיחה הזו מקדימה את זמנה, מגיעה מוקדם מדיי, אך יחד עם זאת
ידעה שזה כבר עומד ביניהם והם לא יכולים פשוט להתעלם ולהעביר
נושא. "לא מסובך לפגוש בחורות, את יודעת, אז זה לא שהייתי לבד
בכל הארבע שנים האלו", הוא המשיך בשלו, פתאום כשהוא דיבר על
זה, זה היה נראה לו גם מוזר שארבע שנים לא היה בקשר, והנה הוא
בן 35 וממש לא אוהב את המקום שבו הוא נמצא. הוא לא דמיין שבגיל
שהיה נראה לו לפני 5 שנים מופלג, הוא יהיה מחוסר עבודה ואהבה,
חי מרגע לרגע, מתנגן על פי שמיעה. הוא הרגיש שעכשיו משנפתח
הסכר, הוא רצה להסביר גם לעצמו איפה הוא היה ארבע שנים, הרגיש
פתאום שהשיחה עם מאיה הופכת למונולוג, שבסופו, כך קיווה, יגיע
הקתרזיס. "מידי פעם הייתי אוסף מישהי מבר או ממועדון ומבלה
איתה לילה. לעיתים לילה אחד היה הופך למספר לילות ואז הייתי
בסמי-קשר שסיפק אותי לתקופת זמן מאוד מוגבלת. זה לא שלא רציתי
להתאהב, פשוט לא התאהבתי".
"אף אחת מכל אותן בנות לא דגדגה לך בלב? אפילו לא קצת?" היא
שאלה בתדהמה אוטנטית.
"לא!" ענה נחרצות. מאיה קימטה מצחה בחוסר הבנה, מנסה למצוא
תשובות על ידי בהייה בפניו, לא רואה כלום. הרגישה אותו מתרחק
מרגע לרגע, ככל שהשיחה העמיקה כך הרגיש רחוק יותר, הרגישה איך
פורץ המנעולים נשבר בעודו מנסה לפרוץ את הדלת, איך הדלת עומדת
לה דוממת, סגורה ועקשנית, מקווה בליבה שהוא ירכוש עוד היום
פורץ חדש, חזק יותר. היא קמה באיטיות מהמיטה והחלה להתלבש. הוא
הבין שהיא רוצה ללכת, הוא הבין גם למה, השיחה פתאום הייתה כבדה
לו, הוא רצה שתלך, הוא גם רצה שתישאר, הוא לא ממש ידע מה הוא
רוצה. הוא ידע שהוא הרגיש איתה משהו שלא הרגיש כבר ארבע שנים
עם אף אחת אחרת, ובכל זאת לא הרגיש שמסוגל להתאהב בה. חשש שהוא
כבר לא מסוגל, שאבדה לו היכולת לאהוב. כמו שפה שלא מתרגלים
ונעלמת, כך הרגיש שלא תרגל ארבע שנים אהבה, והנה היא נעלמה.
הוא לא ידע יותר לאהוב, ועצוב מזה אין בו את הרצון והמוטיבציה
להתחיל ללמוד מחדש את שפת האהבה.
מאיה הלכה ואיתה, כך ידע עמוק בפנים, הלך גם הסיכוי שלו לאהבה.
כשנפרדו התנהל כאילו ועניינים כרגיל, נשק לה ואמר לה בפעם המי
יודע כמה, כמה היה לו כיף איתה, לישון מחובק כל הלילה, מדגיש
בפניה שארבע שנים לא התיר לאחרת לישון לצידו, לחבק אותו, כל
הלילה, נלחם בשארית כוחותיו בקרב האחרון על הסיכוי לאהבה, אך
כשהלכה, כשנעלמה משדה הראייה שלו, הבין כי נחל כישלון.
שבוע מאוחר יצא עם מספר חברים לשבת בבר הקבוע שלהם, בפיץ' פיט
שלהם, רצה לשתות קצת, להשתכר, לברוח, ואז ראה אותה. הוא ממש לא
אהב להתחיל עם בחורות, ובכלל חסרה לו המוטיבציה הבסיסית להתחיל
איתה, לא כי לא אהב את מה שראה, להיפך, היא הייתה בדיוק הטעם
שלו, אלא כי כזה הוא, חסר מוטיבציה להתחיל עם בנות. הוא לא ידע
מה הניע אותו בסוף לגשת אליה, לפתוח בשיחת חולין ולבקש ממנה את
מספר הטלפון שלה, מה היה אותו זרז. הוא אומנם נחל כישלון באותה
מלחמה אחרונה, אך הצליח להתרומם, לחטא את פצעיו, ליטול את הנשק
והתקדם שוב לעבר אויב האהבה בצעדים בטוחים. זה הרגיש לו נכון
לגשת אליה, להתחיל איתה. קראו לה מאיה.