שוב אותו מבט. מבט מצועף, מתרפק, נהנה, אך עם זאת כל כך זר. כל
כך קרוב, כל כך רחוק. המצב המוזר הזה, הכמעט פרדוקסלי, של
מישהו שהוא זר לי לחלוטין, שאני לא מכירה, שחולק איתי
אינטימיות פיזית כל כך פרטית, כל כך שמורה, שרחוקה אלף שנות
אור מהאינטימיות הרגשית בינינו, אותה אינטימיות אמיתית וכנה
לעומת האינטימיות הפיזית הכמעט מדומה.
אני כמעט ולא מכירה אותו. גם הוא לא מכיר אותי. נפגשנו רק כמה
פעמים קודם לכן באירועים חברתיים משותפים, שבהם מבטים הססניים
הפכו למבטים מפלרטטים, מרמזים, שאט אט שינו מצב צבירה למילים
ומשפטים מגומגמים. אף אחד מאתנו לא יזם פגישה של אחד על אחת
אלא הסתפק באותם מפגשים חטופים. אולי כי לא הייתה מספיק
מוטיבציה, אולי כי עמוק בפנים ידענו שאין לזה עתיד וחבל להתחיל
כרוניקה שידועה מראש, או אולי פשוט כי נהנו מהמתח, מהפנטזיה,
מהריגושים הרגעיים האלו, שהיו נעלמים כלא היו אם היינו נפגשים.
פנטזיה תמיד טובה מהמציאות ולכן זכתה בשמה הנכסף. מימושה מוביל
בהכרח לניפוצה. יש כאלו שיחלקו עליי, אני יודעת, אבל לפחות
הפנטזיות הפרטיות שלי מטבען תמיד עולות בהגדרה על המציאות, ולא
משנה עד כמה היא טובה. המציאות יכולה להתקרב לפנטזיה, אך
השתיים לעולם לא ישיקו זו לזו.
בסוף נפגשנו. כרוניקה שהייתה ידועה מהרגע השני שראינו זה את
זו. ככה אנחנו, בני התמותה, תמיד חושבים שלמרות כל ההסתייגויות
וכל האינטואיציות הראשוניות המעולות שלנו, אולי הפעם עשינו
טעות בשיפוט, אולי הפעם כדאי לנו לנסות לזרום ואולי הפעם
המציאות והפנטזיה ישיקו זו לזו.
הן לא. לא השיקו וגם לא ישיקו. ממש כמו קווים מקבילים ביקום
שמטבעם לעולם לא ייפגשו. גם הפעם התיאוריה שלי לא הופרכה. אני
חושבת שההארה הגדולה מגיעה דווקא באותן הסיטואציות הפיזיות
האינטימיות האלו, שמגיעות הרבה יותר מדי מהר לטעמי, לפחות
לטעמי הרגשי. הבעיה היא שטעמי הפיזי בדרך כלל מנצח בגלל אותם
דחפים וצרכים שהוא אוצר בו וככה אני מוצאת עצמי קרובה רחוקה
אליו. באותו פרדוקס מדובר. האסימון נופל לי לרוב כשאני פותחת
לרגע את העיניים ועוצרת את ההיסחפות המשכרת, המשקרת. באותו
הרגע אותן פנים שהיו לי מוכרות נראות זרות. במרחק שבו הן
נמצאות עכשיו ממני הן נראות שונות בתכלית מאשר כשהן נמצאות
במרחק דיבור ממני. גם ההבעה שונה, מצועפת כזו, אחרת, הבעה של
התגפפות וחרמנות משהו, מבט מביט אך לא רואה. עסוק בדברים
אחרים, בתחושות אחרות. ואז מגיע שלב ההתפכחות, שלי, כי הוא ממש
נמצא במקום אחר. ככה לפחות אני חושבת. ואז הכל מרגיש לי מנוכר,
לא שייך ומה לעזאזל אני עושה פה. בלי משים, תחושות הופכות
למחשבות והאמוציה מתבלבלת עם הרציו וכל מלחמותיו של טעמי הפיזי
בשלב זה כבר עקרות, ולא משנה עד כמה טיעוניו חזקים ומשכנעים.
ככה תרשים הזרימה שתחילתו באמוציה, המשכו ברציו, מסתיים
ומתורגם לאקטים התנהגותיים מאוד ברורים, שמצביעים באופן שלא
משתמע לשני פנים, שאני כבר לא פה. אני יותר שם. הוא גם קולט את
אותם סיגנלים התנהגותיים, אך מצדו הם עדיין משתמעים לשני פנים,
ואם הוא ממש ינסה הוא יצליח בוודאות להחזיר אותי לאותה נקודת
מוצא של הערב הזה, בה עוד הייתי נכונה. אני מצדי כבר יודעת,
שאם טעמי הפיזי כשל, גם סופן של מלחמותיו של הבחור שאיתי ברור,
ואת שארית הזמן שבו הוא מנסה נואשות לעורר ולרגש אותי, אני
מעבירה בתהיות ובהימורים מתי גם הוא יבין שאין מצב, שאני כבר
מזמן חציתי את הגבול מפה לשם, ומאחר שזו דרך חד כיוונית, אז מה
הטעם?!
מהיכרותנו השטחית למדתי עליו שהוא עדין ורגיש, זו גם אחת
הסיבות שנמשכתי אליו, ולכן גם זכה בקרדיט מצדי שהוא בטוח לא רק
יקלוט עוד מעט את אותם סיגנלים התנהגותיים אלא גם יבין אותם.
הוא לא הבין. הבלתי נמנע הגיע, ההתנהגות צריכה להיות מתורגמת
למילים. כל כך רציתי להימנע מזה. "די!" הוא נרתע אחורה, פניו
נבוכות, שואלות, אפילו אגזים ואומר פגועות. ניסה להבין מה קרה,
היה מופתע כאילו שום דבר ממה שהתחולל בי בשעה האחרונה לא הוחצן
בשום דרך החוצה, נבר וחקר את פשר אותה מלה בעלת הברה אחת,
שבדרך כלל נלקחת כמובנת מאליה, אך באותו הקונטקסט הפכה עורה
לרבת משמעות. ככה חצי שעה בערך. השיחה על משמעות המילה לא
מעניינת, מה שמעניין הוא שאת מה שכתבתי עכשיו לא יכולתי להגיד
לו, את כל אותן תחושות פרטיות לא רציתי לחלוק אתו, לא הרגשתי
נוח, הרגשתי רחוקה ומנוכרת ואת תחושת המוצא של אינטימיות פיזית
שהרגישה לי מדהימה החליפה תחושה אמיתית וממשית של אינטימיות
מזויפת, שקרית, שרחוקה אלף שנות אור מאותה אינטימיות שאני באמת
מחפשת. אז מה בעצם לעזאזל אני עושה פה?!