בין משכנות לבי הדואבים
הובלת אותי אליך...  עטופה בגעגועים.
במרחק לבבותינו, חיינו, נגיעתנו.

אליך קראתי, זעקתי את שמך
חרדתי מרחוקך.

להביט בענייך יחלתי, לחוש בשפתייך... זעקתי.
בדמיוני...  הושטתי יד לגעת, אך דמותך הלכה ונעלמה.

זעקתי לשמך, אך רק את קולך דמיינתי.

ליבי הדואב, הכואב, זועק לבואך...  מייחל לקרבתך.

עד מתי ישא לבי הקט את זה הכאב?
יום אחר יום חולף ואני ...  רק עליך חושבת.
חושבת על היום שאראך , על הרגע שבנגיעתך.

לבי דומע בדמעות של יסורים
זועק את שמך...  אך עדיין ממרחקים.

מתיי תתקצר זו הדרך?
מתיי אראך למולי... בסופה של אותה הדרך?

שומעת את זעקתך...  חשה בכאבך.
הימים כלא עוברים, הלילות מלאים ביסורים.

בלבי חיה אותך, יודעת כי יגיע היום שבו אהיה שלך.
חשה בחומך חשה באהבתך, חשה בקרבתך...  עם כל ריחוקך.

יודעת...  ואמשיך להמתין לזו המתנה.
יודעת...  ואמשיך לגעת בזו האמונה.
האמונה שלא  תגווע לעולם.
האמונה שתביאך אלי מאי שם.

בידיעה שאתה עבורי...  כל ימיי ושנותיי.
רק אמור לי...  מתיי יתנפצו  חלומותיי?