קמתי כהרגלי ב14:00 בצהריים. ירדתי לבית הקפה הקבוע שלי
בשינקין 17 שהיה ממוקם מתחת לביתי. הרחוב היה שקט כמו תמיד.
מאז שהממשלה הנוכחית בראשותו של יוגב צמח יושב ראש "עלה ירוק"
המפלגה הגדולה בישראל הוציאה את השימוש במכוניות מחוץ לחוק
מסיבות אקולוגיות, הרחובות מזכירים לי יותר עיר רפאים מאשר את
ה"עיר ללא הפסקה" כפי שכונתה בילדותי. התיישבתי על הכרית
שהייתה מונחת על איזה שטיח הודי במרכז בית הקפה או כפי שהוא
מכונה מה16.1.08 היום בו אושר השימוש בסמים קלים במדינת ישראל,
"בית הקפה והג'וינט". היום בכלל יותר שקט מבעבר. היום זה יום
השואה והגבורה ל2.5 מיליון ערבי ישראל ופלסטין שהושמדו ברשעות
ע"י נו איך קוראים לו... אריק משו... אה לא הוא מת לפני. אה כן
זה היה אריה משו.
בכל מקרה מאז שהוציאו את הדת מחוץ לחוק לא שומעים מלבושי
השחורים הללו. מידי פעם אנשי החזית העממית להחזרת היהדות מנסים
להתנקש בנבחרי העם שלנו. כמו המקרה ההוא בכביש שמוביל ל"באנג"
בית הנבחרים של ישראל שבו נורו 4 כדורים לעבר מכוניתו של שר
הבטחון החוץ והכלכלה אביב גפן. אם מדברים עליו כבר שכחתי את
התקופות העלובות שלו שבו בקושי 2000 מעריצים שלו היו מלווים
אותו לכל חור בארץ שבו היה מופיע. כיום מאות אלפים משולהבים
מגיעים לנאומים הסוחפים שלו בכיכר "אוחנה" שנבנתה כאות הוקרה
לאחר זכייתו של אלי אוחנה בתואר מאמן השנה בסטלניה שהייתה
איחוד של אירופה,א"י וארה"ב הכבושה שכללה את כל שאר שטח העולם
לאחר מלחמת העולם השלישת ב2009. בכלל אם מדברים על בית"ר
ירושלים, אני בקושי זוכר את הימים בילדותי שאיצטדיון טדי (כיום
"שוטי הנבואה" לאחר זכייתם בלהקת השנה של M.T.V) היה מתמלא
בקושי ב17.000 צופים. כיום עליך להזמין מנוי עונתי שנתיים לפני
בכדי להיות אחד מבין 88,000 ברי המזל. מכל העולם באים לראות
קבוצתו של דיויד בקהאם המנהל המיתולוגי שמאז קבלת תעודת זהות
"סטלניה" תומך בקבוצה כלכלית ללא הרף. הנהנתי בראשי כאשר
נשאלתי ע"י המלצרית "כמו תמיד, סטלן נכבד?". האמת הייתי לחוץ
מאד באותו היום מאז שתאגיד הענק "JOY" קיבל את פרס המשתלה
בטובה ביותר לשנת 2012 הבנתי שהם השתלטו על כל עסקי הסמים
וסיכוי להצליח בתור גנן קלושים. לכן התפנתי לתחביב שהיה אהוב
עוד מצעירותי,כתיבה. בעזרת פרוטקציות שונות הגעתי למצב שבו אני
כותב ספר על חייו של מושיק עפיה, או מאז חזרתו בסטלה משה
גאנג'ה. הספר מספר את סיפורו מילדותו הקשה בשכונה ד' אי שם
בתחילת שנות האלפיים עד היום זמר ותיק וידוע בקרב יבשת סטלניה.
בעודי מסיים את הפרק הראשון אני שומע ברדיו את שירו החדש-ישן
"אני לא מסטול" חידוש לשירו הישן שאני בספק אם מישו עוד זוכר
"אני לא זמין."
"אני לא מסטול
אני עוד שפוי
הסטלן עוד זקוק לשאיפה"...

השיר הזה הזכיר לי שכן גם אני לא מסטול כ"כ. לכן הזמנתי את מנת
באנג היומי שהיה בצורה מוזרה שלא הייתה ברורה לי כ"כ. לאחר שעה
כבר לא הבחנתי בין מסטול לחתול. מרוב בלבול יצאתי החוצה מבלי
לשלם. המלצרית יצאה לרחוב בצעקות "עידו! עידו! עידו! לא
שילמת!" בעודי לא מספיק להסתובב ראיתי את אימי מול פני זה היה
מוזר לי כי הרי ידעתי שהיא כבר לא בין החיים. לאחר שאמרה לי
"עידו לא שילמת לבגרות במתמטיקה" הבנתי שכל מה שתארתי הרגע היה
חלום. אמנם חלום שלא יתגשם לעולם. אבל לפחות זכיתי לחלום אותו.