"ששש..."  שקט! תשדלי שלא לעשות הרבה רעש, שלא ישמעו. מאוחר
בלילה כולם ישנים. ואם לא ישמעו בטח יריחו. אנחנו מסריחים.
"ששש..." כלב! אל תנבח! תעיר את כולם, ואז כולם יריחו. וידעו
שגם הערב פגשתי את בושמיליס. איפה את? בואי לחדר, שם יהיה,
הרבה יותר נחמד. מה כבר יכול להיות יותר נחמד, מלשכב ביחד
במיטה. אני לא מבחין בדבר, תובילי את!

אמרתי לך. שפה, במיטה הרבה יותר טוב. אל תלקקי. אל תלקקי את
האוזן. היא מטונפת ומלוחה. תתפשטי! תני לי ואלקק ואנשק, את
כולך ואת שפתייך, ובטנך. רגע, אתעכב שם אל נקודת חן. שאני כה
אוהב. את בטח עייפה. רוצה לישון, אז לפחות נתחבק. רוצה שאלחש
לך? שאלחש את השיר האחרון שכתבתי. חכי אל תרדמי. זה ממש מעפן,
את תמותי מצחוק.

אנשים חושבים, שבחושך לא נשמע קולם.
הם טועים.
העומדים מן הצד שומעים, והכוכבים מקשיבים.
המילים מתחלפות, נספגות אל תוך הכתלים.
שם ישארו לנצח.
המצעים מאזינים, ללחישות ולרחשים, בין גוף לגוף.
את הבדידות אין איש שומע. הבדידות, היא אילמת.
אך הבדידות מתגעגעת.

נו, מה את אומרת?... כבר נרדמת? תקומי! אני רוצה... לא משנה.
את כל כך יפה, כשאת ישנה. אני יכול להתבונן בך, כך שעות. אם לא
ימים. הנחירות הקטנות שלך, ממיסות אותי. רק אל תנחרי, חזק מדי.
שלא יקמו, ויחשבו אותי חולה נפש.

התעוררת? כל כך כיף. עכשיו... את פה? איפה את?