"אני אוהב אותך" נזכרתי במבטו התמים, במלותיו הריקות כל כך.
"אמרת שאני הכל בשבילך!" צעקתי ומחיתי דמעה.
"אסור לי לבכות עליו, אסור לי" שיננתי בראשי.
"הוא כזה עלוב, הוא לא שווה כלום. הוא זבל, הוא אפס, הוא..."
צעקתי כשגופי רועד מזעם, מכאב ומשנאה.
פתאום זלגה עוד דמעה על המכתב.
"אני שונאת אותך!!! שונאת אותך!" צעקתי בקול וקיבצתי את המכתב
"אני כל כך שונאת לאהוב אותך" לחשתי בקול צרוד.
הרגשתי אכזבה ממנו, מהאהבה, מעצמי.
כל מה שהיה היה סתם. לא יכולתי להאמין. איך הוא רימה אותי ככה?
איך? למה האמנתי לו? למה נתתי לו להוביל אותי ככה אחריו? למה?
איך לעזאזל יכולתי להיות כזאת תמימה.
נזכרת בעיניו... כל כך כחולות ועמוקות... איך בזמנו נראו לי גם
תמימות.
"החזרת את השמחה לחיי... אני אוהב אותך" איך הוא יכול היה לשקר
לי כך? איך זה שיש בעולם אנשים כאלה קרים? כאלה רעים...
הלכתי אחריו, נסחפתי עם הבטחותיו, הרגשתי הכי טוב בעולם.
חשבתי שיש מישהו בעולם הזה שאוהב אותי, מישהו בעולם הזה שחושק
בי. חשבתי שהרגשתנו הדדית... שכל ההבטחות שלו היו אמת.
אבל הכל היה שקר. הוא רמאי. שילך מפה... שייצא לי כבר מהראש!
למה? למה עשיתי את זה? למה האמנתי לו ונתתי לו לסחוף אותי,
הרשתי לו לקחת אותי איתו לתוך העולם הזה... להיכנס איתו לתוך
הפנטזיה של עולם וורוד.
מסתכלת על הראי, אך הוא מחזיר מבט קודר.
"את סתומה! את טיפשה!" צועקת על עצמי "כולם אמרו לך שאת תמימה,
אבל דווקא לו האמנת? כמה שאת אפס... את כלום, את סתם פרוצה!"
המספריים בורקות... מרגישה שהן קוראות לי.
מרימה אותן, בוחנת את כל צדדיהם... כמה שהן יפות, חדות,
מבריקות...
לפתע רגש בלתי מוסבר קורא לי מבפנים... משתלט עלי, מכסה את
כולי, דוחף את נשמתי לפינה נידחת בגופי...
מעבירה אט אט את לשוני כמה שהמספריים קרות. ממש כלבי.
בוחנת אותן בשנית ומעבירה אותן על כפות ידי... הדם כל כך בוהק,
צבעו כל כך חזק. כל כך אדום כל כך יפה. חיוך שטני דומע על
פני.
ממשיכה להעביר את המספרים ומגיעה מתחת לכף היד. כמה שהוורידים
בולטים... קוראים לשים לזה קץ.
"אני אוהבת אותך אוהד" לחשתי וחתכתי לאט לאט.
פתאום המספרים נופלות, נשמטות מידיי, הדם זורם ולא פוסק.
"מה עשית?!" צועקת.
מרגישה מסוחררת ומתיישבת בתוך שלולית הדם.
דמעות קרות זולגות, ממלאות אותי בכאב, בפחד, מעצמי.
מסתכלת על היד... למה הדם לא פוסק? מנסה לעצור אותו... קושרת
חולצה חזק חזק.
אך גם היא הופכת אדומה. פתאום מרגישה חולשה... מתחילה לראות
שחור. קר לי.
מרגישה כל כך עייפה. אבל לא רוצה לעזוב. זה עוד מוקדם מדי.
מנסה לעמוד, אך מועדת, נופלת... מנסה לזחול אך אין בי כוח.
"אימא..." מנסה לצעוק אך מפי לא יוצא קול.
מרגישה מבועתת, כל כך פוחדת.
אך פתאום לא מרגישה כבר כלום... מרפה... מרגישה כל כך עייפה.
"אוהד, כמה שאהבתי אותך"