נפרד לשלום מעוד אחת. סתם אחת. כזו שהתמונה שלה צריכה להופיע
ליד ההגדרה בינונית במילון.
ערב נחמד. לא משהו להרחיב עליו.אין לי אפילו משהו רע להגיד
עלייה. הלוואי שהיה. משהו שיצדיק את הסלידה שלי ממנה.
רק מהשם שלה ידעתי שזה אבוד. מיכל. איזה שם בנאלי.
שום דבר טוב לא יצא מבחורה עם שם כמו מיכל. סליחה מראש מגברת
ינאי וגברת זוארץ, אבל אתן רק מוכיחות את הטענה שלי.
מעניין מה היא חושבת עליי. אני מאמין שהשארתי רושם טוב. בעצם
ממש לא אכפת לי מה היא חושבת. הלוואי שהיה אכפת לי.

מחליט ללכת לישון.לסגור את היום המיותר הזה.
זה הרגע שממנו אני הכי מפחד. אני והמחשבות. אחד על אחד.
אולי בכל זאת אני אתקשר אליה מחר. עזוב, בשביל מה הרי? החלטת
וזהו.
פחד מציף את גופי. אני כבר רגיל אליו. הוא מבקר אצלי כל לילה
בשנתיים האחרונות. אבל בכל פעם הנוכחות שלו גדלה יותר.
חושב על כל הזוגות שיש. על אורנה ומשה דץ. יכול להיות שהם באמת
כולם מאושרים יחד?
בטוח שיש כאן איזה שכנוע עצמי. פשרה. הסתגלות. פחד. תמיד יש
פחד. מההיא.
גם אליה התרגלתי. בדידות. היא ופחד הופיעו אצלי במיטה בערך
באותו זמן. חברים ותיקים שלי.

השעות טסות להן במהירות. דווקא עכשיו כשאני לא רוצה. מביט
בשעון. פאק כבר ארבע בבוקר.
מנסה לחשוב על דברים אחרים. להירדם. מתאמץ להתעלם מהנקודה ההיא
במוח שמהבהבת כנורת אזהרה. אבל היא מסרבת להכבות.
מריץ לי תסריטים וורודים בראש. על העתיד. משהו שנראה רחוק אבל
בעצם כל כך מעבר לפינה.
אני כבר לא יודע איך להתייחס לפנטזיות האלו. הן מרגיעות
ומלחיצות אותי באותו זמן.

בוקר יפה. שמש זורחת.אף ענן בשמיים. מעיר לעצמי כמה קיטשי אני,
אבל מה לעשות הפעם זה נכון.
קם בקלות מפתיעה מהמיטה.מביט במראה ומחייך. איזה כיף. יש לי
יום שיער טוב.
מנסה בכל כוחי להיזכר בחלום מתוק שהיה לי אתמול. רואה רק אנשים
וצבעים במעורפל אבל מחמיץ את העיקר. כרגיל.
אני מרגיש שזה היה משהו טוב באמת. חבל. מתנחם לפחות בעובדה
שעדיין יש לי את התחושה החמימה הלא מובנת הזו בתוכי. היא עושה
לי טוב וזה מה שחשוב בסופו של דבר.

אנרגיה ממלאת את גופי. משהו שונה באוויר. טוב, רק שלא אתחיל
לשיר את איטס א וונדרפול לייף.
בעצם על הזין שלי. פותח את המערכת ושם גלגל"צ. בדיוק השיר שבא
לי לשמוע עכשיו.
מתחיל לקפוץ,מכוון את מברשת השיער לעבר הפה כאילו הייתי ילד
פסטיגל מודל 91 וצורח "בייבי איימ רדי טו גו".
לא אכפת לי שהשכן החסר חיים בבניין ממול צופה בי בהשתאות כזו.
בדרך כלל הייתי משיב לו מלחמה וצופה בו בחזרה במין תחרות מבטים
מפחידה במיוחד.
אבל לא היום. היום יש לי ציפיות גבוהות מהחיים. אני מרחם על
יום רביעי המסכן הזה. דווקא עליו מכל ימות השבוע מוטלת המשימה
הקשה. רק שיספק את הסחורה ונתחשבן מאוחר יותר.

יחד עם הקפה מדפדף בעיתון. מעביר במהירות את הדפים המיותרים
שמתעקשים להתעסק יום יום בנושאים משמימים כמו בטחון וכלכלה, עד
לעמוד החשוב ביותר. בודק את ההורוסקופ היומי שלי: "אתם נראים
ומרגישים טוב מתמיד.יום נפלא להיכרויות והתחלות חדשות". מה עוד
צריך לבקש?
יורד בדילוגים של נערת בית ספר קתולית פלרטטנית במדרגות, שוכח
כמה שאפשר, או בעצם מתעלם משותפיי הדכאוניים והקבועים למיטה
ומתפנה לעיסוקיי היום.

עבר עליי יום מעולה אני חושב לעצמי בזמן שאני ממתין לאוטובוס.
הכל זרם והלך כמו שרציתי.אפילו האוטובוס הגיע תוך שתי דקות.
מוציא את הסכום המדויק לנסיעה וזוכה לחיוך נדיר מנהג
האוטובוס.
מתיישב בספסל הריק היחידי בדיוק במקום האהוב עליי,אחרי הדלת
האחורית. מתבונן באנשים אחד אחד. מנסה לנחש את סיפור החיים
שלהם.בשביל מה הם חיים. מה הם באמת רוצים. מה בעצם מונע מהם
לדפוק כדור בראש שלהם או של מישהו אחר...

הנהג עוצר בתחנה ופתאום אני מרגיש משהו מוזר. אני מסב את ראשי
מהחלון ונפעם. זאת היא!
פונה לאלוהים אחרי ששנים לא היינו בקשר. גם הוא כנראה במצב רוח
טוב,היא מתיישבת לידי.
בקושי יכול לנשום, השפתיים שלי יבשות. לא משנה כמה בטחון יש לי
היום, כמה שאני מרגיש על גג העולם הכל מתגמד כשאני מריח את
הניחוח המתוק ביותר שהרחתי בחיי.
אני חייב לעשות משהו. אין מצב שאני מוותר על ההזדמנות הנדירה
הזו. איי, על מי אני עובד...

אחרי דקה הפלאפון שלה מצלצל. מאזין לשיחה תוך כדי שאני מציג
פנים של אינטלקטואל מהורהר התוהה על מהות החיים. היא מדברת עם
חברה, אח...איזה צחוק משגע...
אני מעיף מבט לעבר התיק המונח על ירכיה המכוסות בחצאית ג'ינס
עד גובה הברכיים, אבל השסע העמוק בצד מגלה שיש לה צד אפל יותר
מסתם נערה תמימת מראה מתנועת בני עקיבא.
מימין ליומן בכריכת עור אני מבחין בספר. מחבר אות לאות עד
שמתגלה לי שם הסופר.
נכבשתי! היא קוראת את התפסן בשדה השיפון, הספר האהוב עליי!

מנסה לדלות מהשיחה פרטים זוטרים ככל שיהיו אודותיה. לא חייב
אפילו להיות משהו משמעותי, כל דבר פעוט לאושש את תחושת הבטן
שלי, שהיא האחת.
פתאום היא אומרת בקול שקט אך מתלהב לפלאפון: "ראית אתמול
סיינפלד? לא משנה כמה פעמים ראיתי את זה אני כל פעם נקרעת
מצחוק מחדש". דינג, דינג, דינג...יש לנו זוכה!
היא מסיימת את השיחה בדיוק בזמן המתאים, לפני שמתחילים לטחון
מים ולחזור שלוש פעמים על נושאים שכבר מוצו עוד בתחילת השיחה.


שתיקה. אבל לא מביכה כמו שבדרך כלל. מלאת מתח אמנם. אבל לא
מלחיצה. מוזר.
בדמיוני אני כבר רואה אותה לובשת לבן בתולי, מחזיקה זר
צבעונים... אח, כמה יפים יהיו הילדים שלנו.
צא מזה בן אדם! אם לא תעשה משהו בזמן הקרוב, החתונה היחידה
שתוזמן אליה תהיה זו של השכן המעורר רחמים ממול והילדים
היחידים שיהיו לך יהיו עשרה חתולי רחוב שינצלו אותך לאוכל.
אבל מה להגיד? איך לפתוח בשיחה מבלי להשתמש בשתי סוגי המשפטים
השנואים עליי במיוחד: משפט הדוד הפולני ומשפט הערס המצוי.

ואז זה מכה בי. מסטיק! איזה גאון אני! תמיד ידעתי הדבר הצמיגי
הזה יבוא לעזרתי יום אחד.
אם לא באלתור מטען מגייוור סטייל בזמן חטיפתי בידי המורדים
הצ'צ'נים, בטח שבמקרים מסובכים ומפחידים יותר כמו זה שניצב
מולי.
מוציא את החבילה מכיס המעיל, מכניס חתיכה לפה, בולע את הרוק
ופונה אליה:
"רוצה מסטיק?" וואי זה היה קשה. דקלום צמד המילים הקצרות מפי
גרם לי להרגיש כאילו סיימתי לקרוא את מלחמה ושלום.
"כן,תודה" היא ענתה בטון ביישני, שרק גרם לי לרצות לפענח את
החידה שמולי עוד יותר.
היא מושיטה את ידה הענוגה לחפיסה ועיניה הגדולות נדלקות "מה,
גם אתה אוהב בטעם תותי פרוטי עם תוספת ויטמין סי? חשבתי שאני
היחידה!"
מכאן חברים יקרים השיחה זרמה במהירות מטורפת וכיסתה נושאים
שברומו של עולם כמו מה עדיף שוקולד השחר או נוטלה, דני רופ -
משעשע או מעורר רחמים. ומי לעזאזל אחראי על המלתחה של נינט
טייב???
אז ככה זה מרגיש כשזה זה באמת. תמיד תהיתי.

אחרי חודש נהדר הזמנתי אותה אליי לישון בפעם הראשונה. אחרי
ארוחת ערב שנראתה כאילו לקוחה היישר מסרטים אמריקאיים קלילים
עם מג ריאן, עברנו לסלון לשיחה עמוקה קצת יותר על יחסינו לאן.

היא הציעה להמשיך בחדר השינה ואני למרות שתכננתי לשחק אותה קשה
להשגה נשברתי. זול שכמותי.
היא הסתגרה מספר דקות בשירותים, משאירה את הדלת פתוחה למחצה
מאפשרת לי לצפות בה שוטפת פנים ומצחצחת שיניים. בחיים לא חשבתי
שאפשר להפוך את הפעולות השגרתיות והמשעממות הללו לסצינות
ארוטיות שנראות כאלו לקוחות מערוץ פלייבוי. היא הצליחה.
היא נכנסת למיטה בה אני מביט בה במבט של הזאב מכיפה אדומה.
קולט שעכשיו מסתיימות להן שנים של ציפייה לדבר האמיתי. רק לא
להתאכזב.
"מה אתה ממלמל שם? אתה מדבר למישהו?" "להשאיר אתכם לבד? "היא
אומרת לי בטון מבודח.
"לא" אני אומר בשקט."רק נפרד משני חברים ותיקים שלי...
לתמיד..."