הדבר הקשה ביותר שעשיתי במשך חיי זה ברוב קובע להודות באמת. זה
קשה, זה תמיד קשה, זה ממש כמעט בלתי נסבל, על סף המוות, ודווקא
למצוא לזה עוד אלפי דימויים זה לא קשה כמו זה. הפעולה עצמה,
היא זאת שהרגה אותי. אמנם אני עדיין חי פיסית, שזה דבר שמאד קל
לומר (לחלק מן האנשים לפחות), אבל נפשית, אני כבר עברתי את
האפטר לייף, את החיים שאחרי, אני כבר מתתי בשנית, אני מעבר
למוות שאחרי המוות, מעבר למוות הקליני, אני פשוט לא קיים אפילו
לא כגופה.

ובאיזו אמת להודות אתם בטח שואלים, ובצדק. תמיד שואלים שאלות
שכאלו, תמיד זה בדיוק מה שמעניין את כולם, לדעת בדיוק מה קרה,
עם מי, ובין הדברים היותר מעניינים אותם, זה כמובן למה. אבל,
מה לעשות, לא תמיד נוח לספר, לא תמיד רוצים שכולם ידעו, אבל
באמת, פשוט לא נראה לי שאני רוצה להודות בזה, באמת.

זה נכון, זה אמת, שכל אחד חייב להודות במשהו מתישהו, חלק עושים
זאת בכנסייה מול הכומר, חלק עושים זאת ביום כיפור, חלק עושים
זאת בבית המשפט מול שופט וגומרים לעצמם עוד חיים בכלא, אבל
אצלי זה אחרת, כי אצלי התהליך הוא בכלל תהליך פנימי, תהליך
נפשי. השופט אצלי נמצא בתוך תוכי, אצלי בלב ורק שם הוא מכתיב
לי את עתידי או גודלי. אצלי אני חייב לשבת ולחשוב, אני יודע
שזה לא יכול להיות, אני יודע שחייבת להיות דרך אחרת, אבל מה
לעשות, אפילו אני חייב להסתכל על העובדות. אני גם חייב להסתכל
על מה שאני יודע עכשיו, על מה שידעתי פעם ובעצם על כל מה שאני
יודע בסך הכל. אני יודע שאני חייב, כמו תמיד גם להודות באמת.

להודות בזה שאין כזה דבר שקוראים לו אמת.
להודות בכך שלא קיים בעולם הזה שלנו, אהבת אמת.
להודות בלי בושה שלא קיימת הצהרת אמת.
להודות שאושר אמיתי, חי רק באגדות, ורק שם הסיפור מסתיים
בטוב.
להודות בכך, שהאמת עד כמה שתרצה תמיד להיות כך, לעולם לא תהיה
אמיתית.

אך לפני שאתם כבר מתחילים לחשוב על מה שנכון, ומה שלא. לשאול
את עצמכם אם אני טועה או שמא אני צודק. לפני שאתם פותחים את
ראשכם ונותנים לגלגלי מוחכם את חופש התנועה, נסו להימנע מכך.
הרי אתם יודעים שעדיף כך בכל מקרה.
אני לא יודע אם שמעתם זאת כבר בעבר, הסיכוי שכן שמעתם גדול,
ואם לא, אז חבל לי עליכם, אך בכל זאת רק רציתי לומר שמה שאתם
לא יודעים לא יפגע בכם. את האמת שאותה לא גיליתם ואודותיה לא
שמעתם, את האמת שבלי בושה משקרת לכם בפנים וגורמת לכם להאמין
בדברים אחרים, את האמת המזויפת שצפה על פני השטח, את האמת
השקרית. האמת הזאת לא תוכל להפיל את אתכם על הרצפה שוב בעוד
שבוע, היא לא תוכל להטיח אתכם על הקיר בעוד חודש, והיא לא תוכל
להרוג אתכם בעוד שנה. לפעמים באמת עדיף פשוט לא לדעת.

ות'אמת, לי, כבר לא אכפת גם ככה.