בחלום
אני כפסיעה מן התהילה.
בי אוטוטו נוגהת ההילה
"הנה, הנה, את ידיה לי מושיטה היא לשלום".

וביום
כשאני מתעוררת, הכל כל-כך אחרת.
אני כל הזמן מאחרת.
ככל שאני מתקרבת, ממני היא מתרחקת.
כמו היום מהלילה ממני היא מתחמקת.
"לא. אנא, אנה את הולכת???
בלעדיך ידיי קרח מתכת".

לא. על האור אני לא מוותרת.
בערפל  אני לא נשארת.
בשעת הדמדומים, כשהחשכה אל האור לרגעים מתחברת,
אני יודעת שלקיומי יש עילה אחרת.

אני כבר לא שואלת.
בסערה אל האור הנכון
ללא חשש שועלת.
אז לי היכון, כן היכון.