זהו ערב שלם שפשוט לא עשיתי בו כלום, איזה חיים מבוזבזים,
אני יושב ליד הטלפון, לטלפן לא לטלפן, ואם כן אז למי.
ובסוף אני מוותר.
לא יצאתי כבר הרבה זמן מהבית, לבלות אני מתכוון, כבר חודשיים.

אני לא רוצה.
אפשר לספור על אצבע את סה"כ הפעמים שיצאתי בכלל החוצה בחודש
האחרון,
אז זהו נתתי לזה לקרות, אמרתי לעצמי שאני לא יוותר לעצמי, אבל
איכזבתי,
אני נותן לעצמי ליפול, אני שוקע, החולשה כבר השתלטה עלי,
הוותרנות.
אני מבטיח לעצמי שעוד שבוע וחצי דברים ישתנו, יופי שאני מבטיח
לעצמי דברים.
נמאס לי כבר, להלחם כל יום עם עצמי, פשוט אין לי כוח להשקיע,
כאילו שום דבר
כבר לא חשוב.
מזמן לא הסתכלתי על הגשם, והעיניים כבר נסגרות, לא רוצות לראות
דברים חדשים,
לפעמים אני פותח את החלון רואה את האפור שבחוץ אבל כבר לא
מתעניין, אני זוכר
שפעם הייתי יושב שעות על עדן החלון ונותן לטיפות ליפול, עד
שהגשם היה מתחזק
והייתי חוזר בחזרה פנימה, אני זוכר כמה אהבתי את הריח ואת
ההרגשה, הרגשה של עצב,
הרגשה של בדידות, אבל מצד שני זה איכשהו עשה טוב.
פעם אהבתי את החורף, היום זה אחרת, אני ילד של קיץ.
מחכה ללילות החמים, לגלים הסוערים שנראים כמו סמיכה שבאה
לכסות, גל אחרי גל,
אני אוהב להיכנס לים בלילה, אני לא יודע למה, אולי בגלל שכלכך
שקט, ושומעים רק גלים,
ואין אנשים אולי, אולי בגלל שהים כלכך יפה בלילה, כלכך לא ידוע
כלכך מפחיד, קצת כמו החיים.

מתי השתבשו לי הדברים, אני רק זוכר שתמיד הייתי עצוב, גם
שהייתי ילד קטן, תמיד תמיד הייתי עצוב,
אני רוצה לחזור לזמנים של פעם, אבל אני פשוט שוכח שגם אז הייתי
עצוב, אפילו אז, שהייתי קטן,
מאז ומתמיד חרדות ועצב, והכל אני מסתיר, מדי פעם מעיז לספר,
לזרוק איזה מילה למישהו, אבל מפסיק מהר,
כי מי בכלל רוצה להתקרב למישהו שלילי, מי בכלל יבין,
אני לא ישכח מישהי שפעם ראשונה שהכרתי אותה, היא הסתכלה לי
בעיניים וישר שאלה למה אני עצוב, מעולם
לא ניתקלתי בכזאת ישירות, בכזאת אבחנה, לא קשה להבחין בעצב
בעיניים שלי, ומי שיתאמץ ישים לב, אבל
אני פשוט זוכר שזה המשפט הראשון ששעמתי ממנה, היא אולי אחד
האנשים הבודדים שאני מעריך בעולם הזה, מעולם
לא יצא לי להגיד לה את זה ואני מצטער, היא הבינה, הראשונה ששמה
לב, שאני אשליה, ועל זה אני לא ישכח אותה לעד.
הבן אדם הכי שמח/עצוב מישהו פעם קרא לי, אני לא שמח/עצוב, אני
פשוט מזויף/עצוב, לפעמים מדחיק, לפעמים אפילו קצת שמח.
אבל בסוף זה תופס, ופתאום חוזרים לנקודת ההתחלה, וכמה שהתקדמתי
פתאום אני מרגיש שאני חוזר אחורה, ואז אני אומר לעצמי שלא
השתנתי בכלל, ואני כלכך רוצה כן להשתנות.
זה כאילו אני רץ במעגלים, זה מזכיר לי סיפור שהמצאתי לעצמי
בראש, כשרצתי במעגלים חשבתי עליו, זה סיפור על בן-אדם שרץ
במסלול ריצה ופתאום הוא מקבל דום לב, ומת, ואז המלאך מגיע
עליו, ושואל אותו עם הוא מוכן לבוא איתו לגן-עדן, והבן-אדם לא
מסכים, והוא מסרב, כי יש לו עוד דברים להשלים, יש לו עוד
חוויות לחוות. המלאך מחליט להעניש אותו, וכעונש נגזר עליו לרוץ
עד אין קץ במעגלים, וכשהוא רץ ורץ, ובסוף זה כבר אוטומתי,
ונותרות לו רק המחשבות, הזכרונות, ודימיונות, והוא קופץ בין
הזייה לזיכרון, בין עתיד רחוק לעתיד קרוב, והוא לא שם לב
שהעולם מסביבו משתנה בינתיים, בנינים מופעים, ונעלמים, העולם
משתנה, תקופות עוברות והוא רץ, תקוע בעולם המחשבות. מדיימן איך
אהבות שפיספס מתגשמות, מדמיין איך הוא מגשים חלומות הופך לבן
אדם עשיר, ופתאום הוא קופץ למקום אחר לדימיון אחר, ופתאום יש
לו ילדים, ואז שוב הוא קופץ בחזרה לתקופה הבית ספר, ולאט לאט
הוא שוכח מיהו בכלל, מאיפה הוא בא מי הוא היה, כל פעם הוא
מישהו אחר, הוא מאבד את עצמו, ובכלל עברו הרבה שנים מאז שהוא
מת, מי שהוא היה כבר בטח לא ישנה כי כל מי שהכיר אותו, כבר בטח
שכח ממנו.
כאן זה נקטע מעולם לא חשבתי על הסוף, אבל אני רוצה לקוות שהוא
שמח.

זהו אז נגמר לו היום, ואני כותב וכותב, כי אני מסרב ללכת
לישון, לא רוצה לישון בהרגשה רעה, כלכך רוצה לקוות שאולי פתאום
משהו ישתפר, הכי לבד זה שהולכים לישון, עם המחשבות המעייפות,
לא רוצה לא רוצה.
הבטחתי לעצמי לא לשקוע, לא קיימתי, מי מבטיח לי שעוד שבוע וחצי
זה יהיה אחרת.

דיי נמאס לי.
לא רוצה את כל העולם הזה של הגדולים, לחפש עבודה, ללמוד, די זה
מפחיד, שיעזבו אותי בשקט, לא רוצה כלום מזה.
רוצה להפסיק עם המשחקים, די, רוצה להפסיק, לאן כולם ממהרים
בעולם הזה לאן??
בעצם מה אני שואל לא פלא שאני תמיד מוצא את עצמי אחרון בהכל,
לא פלא, כי אני לא רוצה בכלל להתחרות, רוצה שקט,
שקט נפשי, נמאס לי לתרץ כל היום, שונא לקבל עזרה שונא, רוצה
שכלום פשוט ילכו, שהכל יעצור,
אני לא יודע מה אני רוצה, אני מבולבל כרגיל.
תמיד הכל נראה לי קשה
תמיד לא מסתדר,
תמיד צריך להתאמץ יותר מאחרים.
מבולבל כרגיל.

זמן לישון