היא ישבה על אדן החלון בחדרה והתבוננה בגן, גנו של לוציפר.
העצים בגן היו שחורים משחור והפרחים נבולים כולם, שכן אין
תקווה במעמקי הגיהינום. הפירות על הענפים היו רעילים לכל מי
שטעם אותם, אפילו למלאך שנפל עצמו. המים במזרקות מבזלת שחורה
היו עשויים חומצה, והספסלים נשכו את מי שישב עליהם. לא הייתה
תקווה לגאולת הנשמה שעברה את גבול הגדר, ואכן, הנשמות שתעו לשם
לא שבו להיראות או להישמע. הן אבדו בגופן, שממנו, ידעה, לא
נשאר אף אפר בקבר, והן איבדו את דעתן. הן טבעו בחומצה, או
הורעלו בפירות. ענפי העצים קרעו אותו לגזרים בעינוי איטי
והשרכים נכרכו על רגליהן וידיהן ולא נתנו להן לזוז, בזמן
שברקים ירדו על הגן וביקעו אותן.
ואפילו היא, נשמה טהורה, שנכלאה במקום שכולו כל כך לא לה, החלה
לקמול. מאה וחמישים שנה ישבה שם, על אדן החלון בחדרה, מעל גנו
של לוציפר, מול ארמונו הנורא של מלך הגיהינום נסיך הבלהות,
אביר המוות בעל כוונות הזדון. בזמן זה הלבינה אש העינויים את
שערה שהיה שחור, קימצה את חמוקי גופה וכופפה את גווה הזקוף.
עיניה הפכו ריקות מתוכן ואף דמעות לא היה כבר בליבה לייצר על
הנשמות שאבדו לנצח בגן, דבר שהייתה עושה במשך למעלה ממאה
בישיבתה ממקום המצפה שלה. כותנתה, הלבנה פעם, כבר מזמן הייתה
אפורה מן הזוהמה ומהבל נשימות הרוע על עורפה מן היום הראשון.
אף לכנפיה הגיעו התחלואים. כנפיה, שהיו לבנות ושקופות, מוקפות
הילה זוהרת והבטיחו לה את מקומה בשמיים בחייה והיו אמורות
לעשות זאת אף במותה. כנפיים אלו הוכתמו בכהות ולא היו מסוגלות
להרימה ולנשוא אותה מעבר לדאייה, שגם אחריה הייתה צונחת
ומתעלפת קצרות מעייפות. וכך הייתה כולה נובלת אט-אט.
כנפיה לא מילאו את ייעודן ולא שמו אותה בביטחון השמיים לנצחים.
היא הייתה שם רק רגע קצר, כדי להספיק ולהתגרות על מה שלעולם לא
תקבל כיוון שנפלה. לא, לא נפלה: הפילו אותה בזדון, וחטפו אותה
כשהייתה בדרכה לגן עדן. עוד שומעת הייתה את אחיותיה שקראו לה
אז, אך הקולות נחלשו והפכו להדים בלבד שרדפו אותה בשנתה ושהפכו
לחלק מסיוטיה. היא נחטפה על ידי לוציפר עצמו, והוא ששם אותה
במקומה עכשיו, כלא אותה בחדרה הקטן בצוק הגבוה ביותר, שעדן
חלונה ושערה היחיד אל העולם יהיו מול חלונו והוא יוכל לצפות בה
ולחלום עליה. כל גופה נרעד במחשבה עליו, והעובדה שזכתה דווקא
היא לתשומת ליבו כשכל השדות התחננו לה. תשומת לב שאף נפש,
שאינה שחורה כזפת תוכל אי פעם לרצות. דבר זה הפך את קיומה כמעט
לבלתי אפשרי, אך לא לגמרי, כי הייתה בה עוד תקווה, והתקווה היא
זו שגרמה לה להיות נעולה באותו מקום והנוף שהוא נשקף אליו מדכא
אותה יותר ויותר מיום ליום.
חלומותיו של לוציפר לא היו הסיבה היחידה שנעל אותה שם, מול
עינו הבוחנת והמאבחנת כל תנועה, רגש, כל נשימה וכל מחשבה. הוא
פחד ממנה יותר מכל דבר בהתגשמותו, יירא אותה כפי שלא יירא את
חרון אפו של הבורא היושב במרומים. כי היא הייתה הסכנה לו. סכנה
לכל מפעלו. חשקו בה היה רק תופעת לוואי. הנאיביות היא שמצאה חן
בעיניו. יופי הטהרה, החידוש.
מאה וחמישים השנה שהסכימה היא, מצידה לעינוי זה הייתה העובדה
הפשוטה שהיא למדה. כן, היא למדה כל דבר בגנו של לוציפר. כל
מראה, כל חלקה, כל תזוזה וכל תכונה. ולא רק את גנו של לוציפר
היא למדה, אלא גם אותו עצמו. ידעה בדיוק מתי הוא צפה בה, ועל
מה חשב. ראתה תמיד את ניצוץ הזדון בעיניו, את התוקפנות
בתנועותיו. ידעה אף לחזות את מעשיו. ידעה מה יעשה, את דרך
פעולתו.
כאשר שרף את נשמת אחרון שומרי הגן בכעסו מרעיד העולמות, ידעה
שזה זמנה לפעול. במשך חודשים נוספים ניסתה לנקות את כנפיה. היא
אכלה רק מזון טהור, ללא דם ורצח. היא התפללה לים ולאדמה. רק
לשמיים לא התפללה, שכן הם אכזבו אותה כבר פעם, ועדיין לא הייתה
מוכנה לסמוך עליהם שוב. היא התרכזה במחשבות תקווה ונזכרה
ברגעיה היפים על האדמה; ישנה על צמרות העצים, מרחפת בין
הפרחים. נזכרה בצחוקם של ילדים ובמסעותיה על העננים, מגשימה
חלומות לאנשים. היא חשבה גם על חברותיה ואחיותיה בכל יסודות
התבל, עד שבסוף אותה תקופה יכלה לשמוע את קריאותיהן של אחיותיה
בשמיים שוב, בצלילות ובבהירות. הן קראו לה גם עכשיו לבוא
אליהן, לברוח. הן אמרו לה להשתמש באבק הפיות הקסום שנקברה
איתו, והוא הלך עם נשמתה כדי לעזור לכנפיה לעוף כשהן כושלות
במעברי התמותה והנצח. אך היא רק חייכה לטיפשותן. היא כבר חשבה
על זה מזמן, להשתמש באבק הפיות הקסום לברוח ממקום נורא זה. אך
גם אם הייתה יודעת מהיכן לצאת, לא היה שקיק אבקה קטן זה, שנשאה
בכיסה הפנימי, עוזר לה לעוף רחוק כל כך, עד שערי השמיים. אך
היא כן ידעה לאן הוא כן יעזור לה לעוף.
היא קמה לאט. באיטיות ובכאב מתחה את כנפיה ופיזרה עליהן את אבק
הפיות. היא הפכה את השקיק וכל קמצוץ שמה במקום אחר, כך שהייתה
כולה מפודרת ולרגע קצר כל כך... אבל היא הרגישה את הזוהר,
שנעלם לאחר כמה שניות. כמעט נזכרה בחייה, בהם הייתה מאושרת כל
פעם שהתכוננה למעוף.  אז, הסתובבה באוויר ונהנתה מכל שנייה,
מפתלת ומאתגרת את דרכה את יעדה. אך לא כאן. בקו ישר היא דאתה,
מצוק לצוק, ממרומי חדרה עד לארמון הנורא כשכל אותו זמן הפחד
מלווה אותה. כנפיה היו עתה ללא כתמים, אך עדיין היו עמומות
ודואבות. רק אבק הפיות נשא אותה לייעדה, לחלון שמול חדרה,
וליבה הקטן מפרפר ללא הפסקה, בזמן שעברה מעל גנו של לוציפר, אל
חדרו.
היא נחתה בכבדות, מתנשמת כשהתקפלו כנפיה תחתיה ברגע האחרון.
כמה התאמצה לשמור עליהן שלא ירעדו ושלא יכשילו אותה, והיא
העדיפה להתייצב מול השטן בכבודו מאשר ליפול אל תוך הגן. היא
נחתה על אדן החלון העשוי שיש שחור. היא לא ראתה אותו בתחילה,
שנבלע באפילה, והתגנבה לאיטה דרך החלון אל חדרי לוציפר, שלא
יכלה לתארם מרוב הפחד והרשע ששכנו שם בכל פינה. ואז, כשליבה
כמעט מתנפץ בגופה מהאימה, הסתובבה ומולה עמד השטן. הוא הריח
מרשע, ובעיניו - תהום הנשייה. קרקעית האבדון, אשר עד לשם נגרר
בעקבות ליבו הכבד מחטא ונפל מהשמיים.
"באת." ובקולו צווחו אלף שדים מעונים בבטן האדמה.
היא לא יכלה לגעת במבט בעיניו, וראשה נרכן עוד יותר על כתפיה.
היא רק הנהנה.
"ידעתי שתבואי." וצמרמורות עברו בכל גופה למשמע קולו.
היא הרגישה את מבטיו בוחנים אותה, חודרים לנשמתה ומרעילים
אותה. הוא בחן אותה, מכפות רגליה היחפות והשרוטות עד לקדקודה,
שם שערה היה מערבולת של פשתן לבן. היא ידעה ששם לב לכמה
השתנתה, רזתה, קטנה ואיבדה מיופייה המהמם שממנו נשאר רק זכר,
הבל של נשמה אבודה. אך ידעה גם שבעיניו היא נראית יפה כפי
שהייתה בפעם שבה ראה אותה לראשונה שם, בגשר החוצה את העולמות.
בעיניו היא עדיין הייתה יפה, והיא התכוונה להשתמש בזה.
"את רוצה לצאת." השדים בכו מאימה בקולו בהשמעת עובדה זו. הוא
לא שאל, הוא ידע. וגם היא ידעה שכל רצונותיה ואף כל רצונות
העולם לא יוכלו להעניק לה את משאלתה.
אך עדיין, שוב נטולת כוח הדיבור היא רק הנהנה.
"את רוצה לחזור לשמיים, לשם את שייכת." הלעג שבמילים אלה, הארס
שנטף מהן כי הוא כמוה ידע שזה לא יקרה - זה לא יכול לקרות, לא
אחרי מה שעמדה לעשות - מסמר אותה למקומה.
היא לא הנהנה הפעם. לא כי מצאה את הכוח לדבר בפניו, אלא כי
איבדה כל יכולת שהיא להגיב שעדיין הייתה לה. היא פשוט עמדה שם,
מורכנת ראש, מושפלת. אפילו את הדמעות לא יכלה למצוא כדי לבכות,
שכן הן יבשו לה מזמן. הוא הסתובב ממנה, והיא חשה את עיני המוות
מתרוממות ממנה והלאה. היא הציצה מזווית עינה: האם תעז להרים את
ראשה? קצת. ועוד טיפה. אולי עוד תנודה קטנה כלפי מעלה, להזדקף
כדי להקל על כאבי הגב שכבר היו מרים מהמאמץ על הכנפיים.
הוא לא הסתובב אליה בחזרה, ורק קולו, שכאילו השאיר שריטות
עמוקות בגופה, נשמע לה ממעמקי חשכת חדרו. והיא עמדה שם, מקשיבה
לדבריו. הוא סיפר לה על איך שפעם היה כמוה, בן השמש העולה,
קראו לו. מלאך השמש העולה. שרתו של הכל יכול. שנפל. הוא רק
מעד, והנחיתה הייתה קשה. כמו ונוס השוקעת אל הים בזריחה, כך גם
הוא שקע לתוך האפלה, רק שהיא לא הייתה אפלת האוקיינוס הקדוש.
אפלתו היא שבה הקים מקום זה, מקום לנשמות המעונות שיוכל לצפות
בהן ולהתענג בעובדה שרבים ממנו הם הנופלים, ורבים ממנו הם
הנופלים לרשותו. החשכה גרמה לו לקמול ולהפוך למפלצת שממנה
יראים כל שוכני העולמות. יופיו נעלם וכנפיו לא נשאו אותו יותר.
לא אחרי שסיוטיו לקחו ממנו את התקווה.
"בדיוק כמוך." ולמשפט זה היא נעורה. הוא דיבר עליה עכשיו. "או
שאולי את חושבת שאני לא יודע שהשתמשת באבק הפיות כדי להגיע
לכאן?"
היא רצתה לזעוק, לצעוק, לצרוח עד לב השמיים. הוא לא יכול
להשוות אותה אליו! הוא לא יכול לקרוא ליונת השלום בשמו של
דרקון האפוקליפסה, לענף הזית בפיה חרב פיפיות! כמה חבל שאת
קולה איבדה כבר אז מרוב פחד. אבל היא הזדקפה. עתה, מבטו לא חדר
לתוכה והיא עמדה, זוקפת את גווה. שרק יסתובב, רצתה. שיסתובב
ויראה את חלקות עורה הצח, היפה, הצעיר, בניגוד לשלו. שיראה את
עיניה הצלולות לעומת שלו האדומות.
אבל הוא לא הסתכל עליה אז, אלא פשוט באבחת יד, העלים ממנה את
כותנתה. ומבלי שנגע בה, היא הרגישה את ליטופו. היא עמדה מולו,
חסרת מעטה, חסרת הגנה. תמימה ועירומה כביום היוולדה.
"האפלה מתחילה לגעת גם בך. השתנית." הוא הסתובב אליה עכשיו.
ועתה, היא הרגישה מבועתת פי אלפי מונים. היא רצתה לכסות את
עצמה, אבל לא היה במה. היא ידעה שהוא מתבונן בה. לא בגופה,
אותו הכיר במבט אלא לתוכה. את אופייה, עברה, מחשבותיה, מעשיה,
וחולשותיה. אף את עתידה ניסה לקרוא. מכיר אותה יותר טוב ממה
שהיא מכירה את עצמה, הוא חפר בעיניה והיא לא יכלה לעצום אותן.
הוא הכאיב לנשמתה והכאב לא שכך. הוא הכאיב לגופה בלא-מגע שנגע
ללא תרופה לעצבים שצווחו ונמתחו. הוא חדר לתוכה והיא לא יכלה
להוציאו. כמו בפלישה אל ממלכה חסרת צבא הוא השתמש בכל כוחו
לניצחון עליה. לכיבוש. הוא רצה להפוך אותה לאחת הנשמות
האבודות, ללא רוח חיים. היא תהיה גולת הכותרת של האוסף בגנו,
היא תעמוד על שער הברזל החלוד ותשמור. היא תהיה כה יפה שתמשוך
בכוח עיניה בלבד את השאריות הנפולות של החוטאים והתמימים כאחד
אל גנו, שם יושמדו הנשמות לתענוגי השטן ולדשן הגן.
היא לא יכלה לשאת זאת יותר. את עיניו עליה, מהפנטות אותה,
מכניעות אותה לאונס שלו שעבר על כולה. היא התעוותה, רוצה לאבד
את מבטו שלא עזב אותה לרגע, הסתובבה, התכופפה, אך האודם נשאר
יציב בתוככי מוחה, שואב ממנה את שארית חיי הלב, את הרוח שעליה
מתקיימת הנשמה לאחר שהגוף מתפורר בקברו. ובכאבה ללא מנוח מצאה
שוב את קולה.
"לא!!!..."
היא לא יכלה להרשות לו להשתמש בה לעינוי עוד מהנשמות האבודות
שגם כך אבדה תקוותן והן נדונו לחיי נצח של סבל. את הנשמות שהיא
באה כדי להציל. היא צעקה, וקולה, צרוד וכואב וחורק הדהד בחדרי
האופל ובארמון הגיהינום. אף לגן המוות הגיעו הצלילים והתמזגו
בצרחות הסבל של הנשמות המעונות שם שבותרו וחדלו מלהתקיים באותם
רגעים שבהם היו נתונות להשפעות המקום המרושע שחדר אל כל נים
שלהן ופורר אותן להבלים. הקול נישא על כל ממלכת האופל וכל
השדים בה הרימו ראשיהם והתחלחלו, לא מבינים את המתרחש, לא
יודעים איזו מן הנשמות בכוחה להקים כזו התנגדות לכיליון. היא
צעקה, ובכאבה שרב הקימה את החומה המגוננת החזקה ביותר הידועה
ליצור חי כלשהו, חומה שמקורה בכאב. חומה הדוחפת אנשים ממך
ומונעת מהם להכיר אותך. חומות על חומות נבנו סביבה באותו רגע,
סביבה שהייתה נעימה ומתוקה בחייה ואף בהגעתה למקום נורא ואפל
שעיכל את כל השוכנים בו נשארה טהורה יותר מכל. חומה זאת הצליחה
אף לעצור את לוציפר לרגע ממתקפתו. כי לא ציפה להתנגדות פתאומית
וחזקה כזו.
בעקבות כך הוא רק הגביר את מאמציו ואת כוחו שהפעיל עליה. לאט
לאט, עד שהדבר הצריך את כל ריכוזו. מעולם לא היה חושב שהיא כה
חזקה, כי ככל שהגביר עליה את כוחו, הרימה היא את הגנתה עוד
גבוה יותר.
וכך זה היה. הם עמדו, שטן מול שנועדה להיות מלאך, הוא תוקף
והיא מתגוננת. הוא מגביר עוצמתו והיא מרימה חומותיה שלעומתן
מגביר הוא את עוצמתו שוב ואת כוחו עליה והיא, ממשיכה בבניית
ההגנות עד לשמיים. עד לאין קץ. עד... שלא היה עוד לאן להעלותן.
בניית החומות גזלה ממנה את כוחותיה האחרונים, את רוח חיי
נשימתה שכילתה בניסיון לא ליפול טרף לכיליון. חומותיה נפלו
באחת, ויחד איתן גם היא.
היא נפלה לאט, כמו מרחפת בהילוך איטי אל רצפת החדר שחשכתה בלעה
אותה. שערה התנופף מעליה וידיה שחו באוויר כשרגליה כשלו
מתחתיה. היא ידעה באותם רגעים אחרונים של חייה שלוציפר פולש
לתוכה בכל כוחו. היא ידעה שקורא-קורע אותה מבפנים ויודע לשם מה
באה אליו. אבל זה לא היה חשוב, תוכניתה לא יצאה לפועל. הנה היא
כאן, שוכבת על הרצפה בארמון השטן ונופחת את נשמתה. או אולי
הפעם, נשמתה נופחת אותה... באותו רגע אחרון הצטערה על שלא
התפללה לשמיים. היא התפללה עכשיו, מקווה שאולי בכל זאת, יש לה
דרך לשם שכן לא הטמאה כפי שעמדה לעשות. שנייה, והיא הרגישה את
לוציפר נמשך ממנה. היא הרגישה שמשהו קורה. היא גרמה לזה.
הכל קרה כל כך מהר שהוא לא הספיק להגיב. החשכה בה שלט לא
הזהירה אותו שחומותיה, בשיאן, יתמוטטו וייפלו. והיא איתן. הוא
ידע שהיא מתה, חדלה מלהתקיים. אך בכוחו הרב שהשקיע בה לא היה
מסוגל להפסיק. הוא היה עמוק מדי בתוכה ועכשיו ידע למה באה.
וידע גם, שנייה לפני שהכל השתחרר, שגם אם תוכניתה לא יצאה
לפועל היא עבדה. הוא השתגע, הוא לא היה מסוגל לסבול את העובדה
שנשמה פשוטה וטהורה כלאה אותו בתוכה לפני מותה. הכוח ששחרר היה
גדול מדי, רעב מדי להרס. והוא, בעצמו, ללא מושא אחר שיתנגד,
הרס את הכל.
גלים וגלים של הרס הכו בלוציפר חזרה. הוא כמובן לא נפגע, שכן
היה זה ששחרר אותם, אך הם השתקפו ממנו אל הארמון. ומהארמון -
אל הגן. העצים נבלו לזרדים והפרחים נמחקו מעל פני הגן. הפירות
נצטמקו לגלעיניהם בלבד שלא הספיקו לספוג את הרעל. המים התאדו
במזרקות שהפכו לעפר יחד עם הספסלים שנרמסו לאפר.
והנשמות, הנשמות - הן שוחררו. הספסלים עזבו אותן, הרעל נעלם
מגופן, העצים והפרחים שלא היו שם יותר לא נגעו בהן והמזרקות
שנשברו כבר היו ללא חומצה שתגרום לרוחן כוויות.
היא השלימה את מה שבאה לעשות. היא הצדיקה את פחדו של אדון
הגיהינום מפניה והגשימה את הנבואה: שנשמה, התמימה מכולן תשחרר
אותן, את הרוחות המעונות בדרכי הגן. היא תפדה את מחירן.

ומעל, באדמה, במים ובשמים, בעולם שמעל ומתחת, בגן העדן ואף
הנשמות בגיהינום, ביכו הכול את מות התמימות.
ומתחת, לוציפר לא הגיב. הוא ידע שתמיד יהיו נשמות חדשות
והכיליון יבוא גם אליהן. כי רבים ממנו הם הנופלים, ורבים ממנו
הם הנופלים לרשתו.