הם היו ביחד תמיד.
הם נולדו באותו בית חולים. בהפרש של  יומיים. הוא היה גדול
יותר.
הם היו באותו גן. "גן שרה". ב"ריכוז" תמיד ישבו אחד ליד
השניה.
היא ישבה עם שתי צמות בלונדיניות ועיניים כחולות, והוא ישב
תמיד עם חולצה מוכתמת ושיער ג'ינג'י פרוע.
גם לכתה א' עלו ביחד.
וישבו ביחד באותו שולחן. לפני אביב וגיא.
את הדרך חזרה תמיד היו עושים ביחד ואם היא הייתה מתעכבת עם
החברות ועם החבל היה מחכה לה בצד בשקט. אם הוא היה מתעכב עם
החברים והכדור הייתה עומדת בצד ומסתכלת. עד שנמאס לו.
הם היו הולכים כל בוקר וחוזרים כל צהרים בשביל הראשי של
הקיבוץ, אל בית הספר ובחזרה.
הבתים שלהם היו צמודים אחד לשני ולפעמים בלילה הם היו עושים
אחד לשניה פרצופים דרך החלון. עד שאמא שלו הייתה באה. או שלה.
בכתה ב' עדיין ישבו יחד על אותו ספסל לימודים.
גם בג'. גם בד'.
בכתה ה' הם רבו. חמישה חודשים היו ברוגז. הזוג הקטן של הקיבוץ.
איך ילדים כל כך קטנים יכולים להיות ברוגז במשך כל כך הרבה
זמן? אבל שניהם היו נורא עקשנים. אף אחד כבר לא זוכר ממש למה,
אבל אחר כך, כשהשלימו היה מאוחר מידי, הוא ישב ליד עומרי
גרייניק והיא ליד רוית שטיינוביץ.
כשהשלימו, במשך חצי שנה הוחרמו להם שבעים ושלושה פתקים שנשלחו
בשיעור.
בכתה ו' קבלו שניהם את התפקידים הראשיים בהצגת מסיבה הסיום.
כולם אמרו שהם לא ראו ילדים חמודים כל כך, ובסוף ההצגה כל
הזקנים השמנמנים של הקיבוץ אמרו: "איזה מותק".
אבל הם לא היו זוג באמת. בערב הסיום גלעד הציע לה חברות. והיא
הסכימה. הוא היה הילד הכי חתיך של הכתה. והיא- בלונדינית קטנה
עם צמות. יום אחר כך, ואולי לא במקרה, הוא- ניהיה חבר של
מיקי.
אבל זה לא משנה, כי את רוב החופש הגדול הם עדיין בילו יחד.
מיקי וגלעד בסופו של דבר הפכו לחברים בעצמם.
לכתה ז' עלו ביחד, למדו באותה כתה, ישבו באותו שולחן.
הוא שם לב פתאום שהיא נורא יפה.
גם הוא לא היה מכוער. אבל ג'ינג'י עם מיליון נמשים.
בכתה ח' הוא גילה שהרבה בנים פתאום חושבים שהיא יפה.
אבל אף אחד מהם לא היה החבר שלה. למרות שהם רצו. הוא ידע.
ביום הראשון של כתה ט' היא הופיעה פתאום בלי צמה. מכתה ז' הלכה
רק עם צמה אחת. עכשיו, גם היא לא הייתה. יותר נכון, כלום לא
היה. היה לה "קצוץ".
"ידעתי שלא תאהב". אמרה וקרצה לו.
"זה פשוט שונה". הוא חייך בהתנצלות. אבל כל הבנים נורא אהבו.
בכתה ט' הם עדיין היו מטיילים ביחד בשדות של הקיבוץ, הולכים
לאורווה שמאחורה כשאף אחד לא ידע ולפעמים מציקים קצת לרפתנים
וחולבים ביחד פרות.
היא באמת הייתה יפה. גבוהה ורזה, צוואר ארוך, שיער בלונדיני
קצוץ ועיניים כחולות גדולות.
הוא נשאר ג'ינג'י. אבל הוא גבה נורא. היו בנות שאמרו שהוא
חתיך. היא לא שמה לב. אף פעם לא הסתכלה עליו כך. פשוט היה לה
כיף איתו, היא לא שמה לב לשאר הפרטים.
"נורא כיף שאנחנו חברים טובים." אמרה לו.
"נכון."
רק חברים טובים? חשב.
בכתה י' היא יצאה עם איתי מהקיבוץ השכן. כבר ארך לה השיער.
לפעמים הייתה מטיילת איתו עוד בשדות אבל כבר הרבה פחות.
בסוף היא נפרדה מאיתי.
"בכלל לא אהבתי אותו אני חושבת." היא אמרה.
"את אוהבת מישהו?" הוא שאל.
"ברור, אותך, אתה החבר הכי טוב שלי!" צחקה.
והוא חיבק אותה.
בטיול השנתי כולם ישנו בשקי שינה על החוף. הוא התיישב לצידה
ווידא שהיא באמת עוצמת עיניים.
"אני אוהב אותך". לחש.
הוא לא שם לב שהיא בכלל לא ישנה וכשאמר לה "אני אוהב אותך" היא
חייכה לעצמה.
בכתה י"א היא ישבה ליד נועה.
"חשבתי שגם הפעם נשב ביחד."
"אני מצטערת, היא בקשה, אל תכעס."
איך הוא יכעס? והתיישב אחורה ותמיד התבונן בצוואר הארוך שלה
כשהייתה אוספת את השיער למעלה.
באחד החורפים הוא הסתכל בחלון של החדר שלו והשקיף אל החדר שלה.
הוא ראה אותה עומדת ומסתרקת. כל כך יפה.
פתאום נפנתה לחלון והביטה גם היא.
"הי," לחשה לו, "אתה לא ישן? כבר אחת."
"אני לא מצליח."
"אז בוא נסתובב קצת."
היא יצאה בפיג'מה ומעליה מעיל דובון.
הם התישבו על הספסל ליד מזכירות הקיבוץ.
"זוכר? כמו פעם שהיינו מדברים דרך החלון..."
"נכון..."
הם שתקו קצת.
"אני רוצה להגיד לך שאני יודעת. כבר מהטיול השנתי של י'".
"מה את יודעת?"
"אני יודעת שאתה אוהב אותי."
הוא שתק.
"גם אני אותך".
"כן, אני החבר הכי טוב שלך."
"גם זה נכון. אבל אני אוהבת אותך גם אחרת."
"איך אחרת?"
"ככה אחרת." היא נישקה אותו על שפתיו בעדינות.
"באמת?"
"באמת באמת. אני כל כך טיפשה שלא הבנתי את זה."
"אני כל כך אוהב אותך. נראה לי מ'גן שרה' אני אוהב אותך."
היא צחקה.
הוא נישק אותה. חזק חזק. לא כמו החבר הכי טוב.
מאז היו צמודים.
לבגרויות למדו יחד. בי"ב ישבו יחד.
כל הזמן יחד.
לאף אחד זה לא היה מוזר. מין משהו טבעי. הרי מ"גן שרה" הם
יחד.
לא היו מאושרים מהם.

והגיוס הגיע.
הוא התקבל לטיס. היא- משקי"ת ת"ש.
תקופה קשה, כמעט ולא התראו. הצבא תבע ממנו כל רגע. הקורס היה
קשה מנשוא. בסופו של דבר קיבל את הכנפיים.
היא כל כך שמחה בשבילו.

הם תמיד היו יחד.
בחופשות.
בחגים.
אהבה גדולה.
היה ברור לכל הקיבוץ הקטן שחתונה היא דבר הכרחי.
הרי הם תמיד יחד.

גם על האוטובוס ההוא הם היו יחד. כל הנסיעה.
עד שהוא ירד.
לפניה.
אז כשהתרחש הפיצוץ הייתה שם לבד.
הפעם הייתה לבד.
תמיד היו יחד. ועכשיו -
הייתה שם לבד.
זה לא שינה לו שאמרו לו שהם יחד תמיד - אצלו בלב.
שם - היא הייתה לבד.
באדמה הקרה היא הייתה לבד.
בשמיים עם המלאכים לבד הייתה.
באוטובוס הארור הפקיר אותה לבד.
אחרי 20 שנה של ביחד.
חצי שנה היה לבד.
ולא יכול עוד.
בגיל 20 וחצי נטל את הרובה.
ושוב הם ביחד. תמיד.
עכשיו הם ביחד. תמיד.

לנצח.