New Stage - Go To Main Page

סיגל מוזס
/
כמו בכל יום

כמו בכל יום, היא שוב הופיעה שם. היא הייתה נראית אותו הדבר:
אותן תנועות גוף, אותה ארשת פנים. הכל היה נראה כאילו לקוח
מאיזה סרט שבו הדמות הראשית היא דמות אשר לעולם לא משתנה בדבר.
היא גם עמדה באותו מקום: ליד השעון העתיק של סבתא, בעוד היא
נשענת על הקצה הבולט עם הגילוף האיטלקי, כשפניה נפולות.
קראו לה מרי. בכל יום בשעה קבועה מרי הייתה באה לביתה של סבתא.
כשהיא רואה אותי כל ארשת פניה משתנה והיא הופכת למעין מאובנת.
סבתא מספרת, כי בכל פעם כשמרי נכנסת אליה הביתה, בלי לדפוק
כמובן, היא לא מדברת כמעט. היא רק צופה בסבתא ובכל אשר היא
עושה. סבתא אפילו אמרה פעם: "אוי, כמה שניסיתי להוציא ממנה
מילה אחת! אילו רק ידעת כמה ניסיתי, נועה שלי". היא המשיכה
לומר זאת בכל פעם שנפגשנו.
הכל התחיל באותו יום שישי שבו עזרתי לסבתא להכניס את הקניות
מהשוק לארונות ולמקרר. פתאום, כמו בסרט אימה טוב למדי, הדלת
נפתחה. אני וסבתא הסתכלנו האחת על השניה וצעדנו יחד לעבר חדר
הכניסה לראות מי נכנס ואז ראיתי אותה.
היא הייתה ילדה רגילה למראה: עיניים בהירות ותכולות, שיער חום
אדמוני ונמשים אין ספור על פניה. היא לבשה מכנסיים דהויים
שהכביסה הרבה נראתה עליהן ולבשה חולצה מהוהה ומקומטת. לא
הספקתי להגיד דבר וסבתא הקדימה אותי:
"איך אפשר לעזור לך, חמודה?", סבתא נראתה עכשיו כמו תמיד:
האישה החמימה עם המבטא הפולני המעורבב במבטא ישראלי.
"קוראים לי מרי. ננעלתי מחוץ לבית ואין לי היכן להיות."
סבתא כמובן התחילה עם מנהגי האירוח המוגזמים שלה: "רוצה לאכול
מתוקה? רוצה לשתות? את מרגישה טוב? את בטוחה שאת לא רוצה לאכול
משהו?" ומרי רק הנידה בראשה לשלילה ולא אמרה דבר. היא פשוט
ישבה ליד השולחן הקטן במטבח והסתכלה על סבתא שהתחילה עם הכנת
התבשילים לארוחת השבת ואז בטבעיות בלתי נסבלת קראה לי:
"נועה, בואי תשחקי עם מרי". זה מה שהיה מעצבן בסבתא. היא חשבה
שאני עדיין ילדה קטנה שכל רצונותיה ושאיפותיה מסתכמים במשחק
מטופש עם בובות וחלומות על נסיכים רכובים על סוס לבן.
כשלא הגבתי היא קראה לי שוב: "נועה ... בואי הנה ותדברי עם
מרי."
כמובן שלא הייתה לי שום ברירה אחרת ובריחה מהדלת נראתה לי
מגוחכת. זה לא שלא הייתי חברותית פשוט היה משהו בילדה הזאת,
מרי, שנראה לי מוזר. בעיקר המבט שלה היה זה שהציק לי... וגם
העובדה שילדה בת 13 נשארת בחוץ בלי מפתח. אז לא הייתה לי ברירה
אלא לחזור למטבח. התיישבתי בשולחן והבטתי עליה. היא החזירה לי
מבט חודר, אך לא אמרה דבר. עיניה רמזו במבטן על כך שהיא לא
מעונינת בשיחה הזאת בדיוק כמוני. אבל סבתא נתנה לי את המבט של:
"תהיי מנומסת, נועה. זה לא יפה". אז שאלתי אותה:
"לא ראיתי אותך לפני כן, אתם חדשים כאן?"
"כן", היא אמרה. אפילו לא מילה אחת יותר.
"מתי עברתם"? שאלתי שוב מתוך תקווה סמויה  ומטופשת מצידי לרכוש
חברה.
"לא מזמן", היא ענתה ביובש.
אז חשבתי שאני את שלי עשיתי וקמתי ללכת. אמרתי לסבתא שאימא
צריכה אותי בבית ושאני כבר אחזור בערב. סבתא נישקה אותי ואימצה
אותי אל חזה ושלחה אותי הביתה.
בדרך הביתה חשבתי על מרי: על איך שהיא נראית, על ההסתגרות שלה,
על הסיבה שמכל הדיירים היא בחרה דווקא בסבתא, בסבתא שלי. בלי
ששמתי לב כבר הגעתי לדלת הבית. נכנסתי. ואז מה שקטע את
מחשבותיי היה קולה של אימא ששאל: "נועה, הבאת לי קצת פטרוזיליה
מסבתא?", כנראה שבכלל שכחתי מזה.
לאורך כל הימים הבאים חשבתי על מרי ומביקורים של פעם בשבוע אצל
סבתא, הביקורים הפכו ליותר תכופים. כאשר הייתי אצל סבתא שמתי
לב שבכל יום בשעות הצהרים מרי מגיעה לסבתא ושוהה איתה. כשמרי
הייתה בסביבה היחס אלי היה שונה, כאילו כלל לא הייתי קיימת.
מין צל שמתהלך בבית. מרי קרקרה ללא הרף אחרי סבתא: שאלה אותה
איפה סבא, התעניינה בתבשילים ובתבלינים שסבתא שמה בסירים ועוד
כל מיני נושאים משעממים, כמו איפה היא קנתה את צלחות הקריסטל,
שאותן סבתא הביאה מפולין כשעלתה לארץ לאחר השואה ואם אפשר
לקנות כאלה עכשיו. הדבר שהכי עיצבן אותי היה המתיקות המצטברת
בין השתיים. פעם אחת אפילו הפגנתי מתיקות יתר בעצמי ושאלתי את
מרי אם היא רוצה לבוא אלי לצפות בטלוויזיה יחד או להאזין לדיסק
חדש שקניתי, אך היא שוב ענתה ביובש: "לא, תודה".
מאז אותם ימים מרי עדיין ממשיכה לבקר אצל סבתא והן ממשיכות
לעסוק בדברים הרגילים: תבשילים, צלחות קריסטל וענייני בית. מרי
היא אדם שונה לגמרי בקרבתה של סבתא: יותר פתוחה, מצחיקה,
עניינית. תמיד כשהייתי מסתכלת עליהן מהצד הייתי כועסת עליה
שהיא כזאת, והתנהגותה נראתה לי מגוחכת, אך בתוך תוכי חשבתי,
שגם אני הייתי רוצה להיות כמוה במובן מסוים. למרות שזמן שהותה
של סבתא איתי התגמד, הבנתי שאני כעת לא נכדתה היחידה וכי מרי
נוספה לרשימה גם כן. קיבלתי את שהותה הרבה אצל סבתא בכך שעדיף
שיהיו לה שתי נכדות, אמנם שונות אחת מן השנייה, אך עם כך
משלימות אחת את השנייה.
מרי נשארה לגור בבניין של סבתא לעוד שלושה חודשים בלבד. היא
והוריה עזבו למקום אחר. אף פעם לא שאלתי את סבתא מדוע היא עזבה
והאם היא באה להיפרד ומה בדיוק אמרה, למרות שרציתי לדעת. פשוט
שמחתי לדעת ששוב אני הנכדה היחידה ושהכל יחזור להיות כמו שהיה
לפני שמרי פתחה את הדלת ביום שישי ההוא.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/2/04 18:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיגל מוזס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה