איזה דבר בלתי מושג הוא האושר, וכמה שלא תרדוף אחריו, דומה
שהוא ירוץ יותר מהר. כמו הקשת בענן - ככל שתתקרב אליו, הוא רק
יתרחק. גם הוא, כמו הקשת, מופיע לעיתים נדירות, כשהשילוב של
גשם ושמש, של ייאוש ותקווה, מופיעים בשמי חיינו.

גם אני רודף אחרי האושר, כמו כולנו בעצם. גם אני רוצה לשתות את
המשקה האלוהי הזה ולרחף על כנפיו המשכרות. כולנו רודפים אחרי
האושר, את מיטב האנרגיות שלנו אנחנו מבזבזים במרדף הריקני הזה,
שנועד לכישלון מהרגע בו נולדנו. כי האושר הוא מושג הפכפך, כי
אי אפשר להגדיר אושר, אפשר רק לומר עליו שהוא יעשה אותך
מאושר.

לפעמים, בימים בהם נשמתי גשומה, אני יושב וחושב לאן אני רץ
ואחרי מה אני רודף. מהו אותו אושר שאחריו אני דולק כבר מהרגע
בו קיבלתי את הכרתי ותודעתי? אני יושב, כולי רטוב ודולף ממי
הגשם, מתגעגע למקומות בהם לא הייתי מעודי, מעלה בעיני רוחי את
אותם אנשים מדהימים שלא פגשתי וחושב על החוויות הנפלאות האלה,
שלא חוויתי מעודי. אני חולם.

אני חולם על חופש שכזה, חופש מהכל. חופש מהמרוץ אחרי האושר,
חופש ממחויבות, חופש מרגשות, חופש ממחשבות, חופש מרצונות. רק
אני והחופש שלי, לנדוד בעולם חופשי באמת, כל המוסר האנושי
הרקוב לא נוגע בי, לא מקלקל את הנשמה החופשייה שלי. בלי חובות
ובלי זכויות, בלי דאגות ובלי האושר הזה, שמכריח אותי לרוץ
אחריו כמו מטורף.

אני חולם על עצמי, הולך בצידו של אינטר-סטייט אי שם רחבי
נבראסקה הגדולה. אף אחד לא מכיר אותי, אני אני ולא אחר. הולך
לי עם בגדים דהויים ועם תיק גב מלא בחופש. אני לא יודע לאן אני
הולך אבל אני יודע שזה לא משנה. אני נושם את האוויר, ריח של
אביב, של פריחה ושל שדות. השמש החמה תלטף את עורי, שיערי ינוע
קלות ברוח הקלילה ואני אהיה חופשי.
אני הולך בצידי הכביש, ממני והלאה משתרע שדה חיטה ענקי. גדר
טיל נמוכה חוצצת ביני ובינו. שביל החצץ עליו אני הולך לא
מתנגד. מידי פעם עוברת לה משאית גדולה בדרכה ליעד זה או אחר,
ואני אפילו לא מרים את אצבעי כדי לעצור אותה. אני פשוט נהנה
ללכת, לראות את העולם, לראות אותו ולהרגיש את החופש, הוא האושר
האמיתי.

אבל אני לא יכול, כי אני רץ עכשיו, אני רודף אחרי האושר. כמו
כולם אני רוצה כסף, עבודה, אהבה, כבוד ומשפחה. כמו כולם אני
בונה לי עוד ועוד מסגרות, עוד הגבלות, עוד כללים, חוקים,
דילמות והתחייבויות. כמו כולם אני קונה דירה, משלם מס הכנסה
והולך לבדיקה שגרתית בקופ"ח אחת לחצי שנה. כמו כולם אני הולך
כצאן לטבח, זורם בנהר העצום הזה, אותו איש מעולם לא הצליח
לעצור.

אנחנו לא נהיה מאושרים לעולם. לעולם ירוץ האושר יותר מהר,
לעולם לא נבין כיצד לעצור ולא לרדוף אחריו. גם כאשר נבין כי
האושר האמיתי הוא לא לרוץ, יהיה זה מאוחר מידי, כי ברגע
שמתחילים לרוץ אחריו, כבר אי אפשר להפסיק. לעד נמשיך לרוץ אחרי
האושר, לעד נמשיך להיות לא מאושרים באמת. כמו כולם, אני ממשיך
לרדוף אחרי האושר, לא יודע שהאושר האמיתי הוא לא לרדוף אחרי
האושר לעולם.