אחרי שהשופט נכנס לאולם והתיישב ונגמרו כל העניינים הטכניים
הוא שאל: "אז איפה בדיוק היינו?" המזכיר הזכיר לו: "מר ישראלי
טען שהוא ירה מתוך הגנה עצמית והיום הוא הולך להסביר את כל
העניין". "תודה" אמר השופט, "אני פשוט לא יודע מה הייתי עושה
בלעדיך" המזכיר עפעף קלות בזמן שהשופט המשיך: "ובכן מר ישראלי,
תסביר".

"תראה כבוד השופט, זה הלך ככה - תשע בבוקר, אמצע דיזנגוף, יום
מבעס סטנדרט: פיגועים, יריות, אבטלה, עוני שחיתות - בקיצור,
הדברים הרגלים ואני בתוך כל זה מנסה לקחת את הילדה לגן, כשגם
ככה אני כבר מאחר רצח, בגלל הפקקים. פתאום, ללא אזהרה או כל
פרובוקציה מצידי, - הוא" אמר מר ישראלי והצביע עלי, "הוא, ניגש
אלי ברחוב, מחייך מאוזן לאוזן ואומר - שלום. בוקר טוב! בהתחלה
חשבתי שאולי שרתנו ביחד בצבא או משהו כזה, אבל כשהוא אמר -
שיהיה לך יום נפלא! הבנתי שלא רק שאני בכלל לא מכיר אותו, אלא
שאין ספק שיש לי פה עסק עם פסיכופט מסוכן".

השופט נתן בי מבט ארוך וחמור ואז אמר: "תמשיך, מר ישראלי".
"עכשיו תראה, אם הייתי לבדי אולי עוד הייתי מנסה לברוח או
משהו. אני לא בן אדם שנבהל בקלות. פעם בניו יורק, ניגשו אלי
באיזו סמטה שלושה כושים, גובה שני מטר וחצי, ואני לא מדבר על
ביחד, כל אחד מהם לחוד. היה להם לפחות שמונים קילו זהב על
הצוואר והידיים. הם נראו מין כאלה מפחידים לאללה, עם שערות על
השיניים, אלא ששם ישר ידעתי מה לעשות - נתתי להם את הארנק
וברחתי בטיסה היסטרית מהמקום.
אבל פה... בן אדם זר שלא מכיר אותך, אומר לך פתאום בוקר טוב...
לך תדע למה הוא מסוגל. הוא עוד עלול להיות נחמד לילדה. גם ככה
היא סובלת מטראומה מאז המקרה, פורצת בבכי ללא סיבה ומסרבת
לישון לבד. אתה מבין כבודו, מייד ראיתי שפה זה מקרה ברור של
הגנה עצמית, הוצאתי את האקדח ויריתי בו"

השופט הביט עוד שניותיים במר ישראלי לאחר שהשתתק. אחר כך
מהורהר, הוא תקע את לשונו בלחיו הימנית בזמן שגרד את אוזנו
השמאלית. "אה ההא, אני חושב שאני מתחיל להבין את העניין" אמר
כבודו ופנה אלי: "אתה מכיר אותו?" "בכלל לא" עניתי. אז אולי
חשבת שאתם מכירים? אתה יודע טעות בזיהוי" והוסיף בקול רב
משמעות: "הרי טעויות יכולות לקרות לכולם". "גם כן לא" עניתי,
"ידעתי שאף פעם לא פגשתי אותו לפני זה", "המממ ובכל זאת התעקשת
לומר לו בוקר טוב??" "אה כן, אבל הסיב...". "בלי אבל" רעם
השופט ממרום כיסאו, "אתה תענה רק על מה ששואלים אותך, אני ברור
יא פרחח?" נאלצתי להנהן בשתיקה.

"ובכן מר ישראלי, המקרה אכן ברור בהחלט. אתה משוחרר בזה מיידית
ורשאי לקבל את האקדח בחזרה". "תודה רבה השופט, באמת תודה" אמר
מר ישראלי ופנה לצאת מהאולם. "רק עוד דבר אחד" עצר אותו השופט,
"כדאי שתדאג להסדיר בהקדם האפשרי את עניין הרשיון לנשק. שהאקדח
יהיה חוקי, אתה יודע, כדי שלהבא לא יהיו אי נעימיות, הא?"
"כבודו, עכשיו אני הולך לטפל בעניין, עכשיו. נשבע לך בכבוד של
אחותי" "איזו אחות?" עינו הימינית של השופט הצטמצמה לכדי סדק
צר, "הפרוצה שמנהלת את בית הזונות ברחוב אלנבי?" "אתה לא
מעודכן, אדוני" גיחך מר ישראלי, "היא חזרה בתשובה וגרה בבני
ברק" "אה, טוב מאוד, אם ככה אז זה בסדר". השופט הנהן בסיפוק,
עקב במבטו אחר מר ישראלי היוצא ואחרי שנטרקה הדלת פנה אלי
שוב.

"ואתה, כדאי לך מאוד שתיזהר. אני רואה שיש לך עבר עשיר
והיסטוריה ארוכה: שנת 1986, עדיין קטין, זקנה מתלוננת על ילד
במדי צופים שמנסה להעביר אותה את הכביש בכוח. במסדר זוהית
בוודאות על ידה. שנתיים אחר כך, שוב זקנה מתלוננת, ניסיון
לעזור בסחיבת סלים כבדים מהשוק לבית. 1990, משפט צבאי, שריקת
שירי שלום במהלך שמירה. כעבור שנתיים בלבד, המשטרה עוצרת אותך
בעוון הפרת הסדר הציבורי. התעקשת לחלק פרחים לעוברים ושבים,
באמצע הרחוב וגם סירבת לקבל כסף בעבורם. אתה מצליח לא להיכנס
לצרות עד תחילת 95, אלא שאז שוב אתה נעצר. הפעם בעקבות ניסיון
לתת זכות קדימה להולכי רגל במעברי חצייה, התנהגות פלילית שחזרה
על עצמה עשרים ושלוש פעם בשנה וחצי! עד שהוחלט לשלול ממך רשיון
לצמיתות. בעקבות עסקת טיעון אני רואה שבוטלו עבירות של נימוס
ונחמדות משנים 97 ועד 99. ועכשיו הסיפור הזה. חביבי, אתה - יש
לך גיליון מפואר."

השופט דפדף במהירות דרך ערמת דפים ושלף דף בצבע כחול בהיר.
"הא-אה, חוות דעת של הפסיכיאטר, נראה מה הוא כותב, פגשתי
את...הממ...הפרעה התנהגותית נדירה וכו' וכו'...כן, ממליץ טיפול
תרופתי נוגד עילזון ואולי גם שוקים חשמליים...בלה בלה בלה...
אין לדעת בוודאות איך מתפקד המוח של אנשים עם אופטימיזם
מופרך... הא, הנה זה - כנראה כשיר לעמוד למשפט". כבודו השתתק
ולגם לגימה הגונה של מים.

"התיק הזה הוא אחד הכי חמורים שנתקלתי בו עד היום. יש לך מזל
היסטרי שבעקבות הירי של מר ישראלי, איבדת כליה ואני מוכן
להתייחס לזה כאילו נענשת כבר מספיק להפעם. יש לקוות שגם למדת
לקח או שניים. אבל אני מזהיר אותך, אם עוד פעם אחת אני אראה
אותך אצלי באולם המשפט, תאמין לי שלא אהסס לגזור עליך מאסר
עולם, ואתה עוד תגיד תודה שאין במדינה עונש מוות. אני ברור??"


הנהנתי. "גם אתה משוחרר" אמר, הסתכל עלי והוסיף בטון מרוכך:
"תראה, אני יכול להבין. בוקר, השמש זורחת, אולי לא פתחת רדיו
לשמוע חדשות, לא יצא לך לראות את העיתון. היית לך ארוחת בוקר
טעימה, נתקפת ברגע של אי-פסימיות זמנית. קורה. אני אפילו זוכר
שסבא שלי סיפר לי, איך פעם, כשהוא היה קטן, זה היה נורמה ללכת
ברחוב ולחייך לאנשים. אבל ישנם מעשים, אדוני, שהיום הדעת אינה
סובלת. להבא אם אתה שוב נתקף בדחף בלתי נשלט להיות נחמד
לאנשים, עדיף שתהגר. שמעתי שיש מקומות בעולם ששם זה עדיין
חוקי". סיים השופט לדבר אלי ופנה למזכיר: "נו, אז מה המקרה
הבא?"