עוד נשימה אחרונה, בדרך לחול
מאבק עז עם גלי נחשול
מאבד את הראייה, פאניקה בשרירי
רגליים כבדות, נמשכות לקרקעית
בעצמה בלתי נתפסת
אל תהום מבטיח בנוחיותו
ובשנייה האחרונה, לפני שריאותיי שובתות ולא מניקוטין
המסקנה הבלתי נמנעת מכה בעצמה, סוטרת על לחיי

אני לא יודע לשחות

והנה אני מזיע כפועל שחור, בימים שלפני אייב הישר
או כאסיר המרצה את חובו לחברה
רגליי כבולות בשלשלאות, מצופות בסימני דם קרוש
בעודי מפדל דרכי בין הרוכבים שלצידי
אל הסרט הנכסף, מקווה לקורע אותו בעוז
להתקלח באלכוהול תוסס, וקוביות של קרח
אך בשנייה האחרונה של המירוץ
בדיוק כשבשר גופי פותח במחול ההתפרקות האינסופי
אני מבין מה קורה לי
כאשר אני עף מאופניי, משתלב עם המדרכה, ורואה את מתחריי
שועטים את קו הסיום, ועלטה מזדחלת את הכרתי

אני לא יודע לרכב על אופניים

ועל בימת התיאטרון, אני מקווה לא להיכשל
מקווה שקהל לא ייראה דרכי
שהדמות תעבור, ואמפטיה תזרום בעורקי כל אישה וגבר
ששילמו את מיטב כספם לצופת במופע האימים
של האיש ללא המסיכה, עם ההסוואה הטובה בעולם
עטור שבחים, אפוף ניצחון, שיכור מהצלחה
אני מבין לפתע את משמעות ההרגשה
הריקה, הקהה.

אני בכלל לא שחקן טוב.
ראית דרכי
קראת אותי.