למרות שהייתה קטנה (1.51) היה לה מבנה גוף מושלם, רזה ושרירי.
לדעתי, היא שקלה בסביבות ה-42 קילו, אבל היא לא סיפרה לאף אחד,
אף פעם. אני ראיתי אותה רוקדת.
היא הייתה בלרינה מהסוג שכל ילדה קטנה, המבקרת בפעם הראשונה
בחוג ריתמיקה, רוצה להיות. היו לה תנועות עדינות עדינות
שהתאימו את עצמן בהרמוניה מדהימה להבעת הפנים ולכפות הידיים,
ורגליים קצרות שתמיד עפו אל על. כשעמדנו מידי יום רביעי בשורה
ארוכה ליד הבר, בבגדי הגוף הדוקים שלנו, היא תמיד עמדה שם, עם
הפוטר והטישירט. למרות זאת, היא בלטה מעל כולנו.
כשהתחילה המוזיקה, היא נעה בהתאם לפסנתר, ולפעמים חשבתי שרגליה
עומדות להינתק מהפרקט, שהיא הולכת לעוף הרחק מעל כולנו,
ולהשאיר אותנו משתאות, מסתכלות עליה במבטי הערצה. מילדה כל כך
מוצלחת ציפיתי לקצת שחצנות. האמת, אולי קיוויתי שתהיה שחצנית,
כדי שתהיה לי סיבה טובה לשנוא אותה (הרי מוכרחים לשנוא מושלמות
שכזו) אבל כמה שחיפשתי, לא מצאתי.
כולם אהבו אותה. אי אפשר היה להתעלם מנוכחותה המרשימה. היא
כולה הייתה עדינות, רוך ויופי, שהיו מספיקות לעשרות בלרינות
אחרות. היא הצליחה לעשות מכל תנועה, אפילו מהפשוטה בהן מופע
שלם והרמוני. היו לה עיניים ירוקות וגדולות, שהיו ממש, ולא סתם
כביטוי, חלון לנשמה, ושיער מתולתל וארוך שנאסף לקוקו מרושל.
היא טענה בצורת השיער נקבעת על פי האופי, וכך הייתה מתרצת את
הקצוות הקופצניים שלא נאספו בגומייה. לי היה סתם שיער כזה קצר
וחום. כשניסיתי לחשוב על האופי שלי כפי שהוא מתבטא בשערות,
הגעתי לתכונה אחת: שעמום, ולכן פסלתי את התיאוריה הזו מכל
וכל.
בכל תחילת שיעור היינו מסתדרות בשורה ליד בר הברזל שהיה ממוקם
לאורך החדר. היא הייתה תופסת מקום פנוי, אבל לעיתים קרובות
הייתה המורה מעבירה אותה לראש הטור, כדי שתוכל להראות לכולם
איך עושים את התרגיל כמו שצריך. מחויכת וביישנית, הייתה רצה
ממקום למקום במשך שיעורים שלמים, כשעינינו עוקבות אחריה,
וגופנו מנסה, במאמץ אדיר, לתרגם את תנועות המלאך שלה למשהו
מוגדר בגופנו.
לפעמים הייתי עומדת בכוונה, לידה, מול הבר. לא כדי לנסות לעקוב
אחרי התנועות שלה, משום שכל ניסיון כזה היה נותן לי הרגשה
מגושמת ומסורבלת, פעם אחר פעם. הסיבה שעמדתי לידה היא שרציתי
פשוט להתבונן בה, לצפות בה מרחפת. לא פעם היו מתמלאות עיניי
דמעות, לאחר שראיתי אותה מופיעה ומסחררת את החדר סביבה. לפעמים
פשוט שקעתי בתנועותיה עד שמישהו העביר את ידו מול פרצופי כדי
לעורר אותי.
שנים על גבי שנים הייתי הולכת לסטודיו למחול פעמיים בשבוע,
ולפני הופעות אפילו יותר. ותמיד היא הייתה שם. עומדת יציבה
ואיתנה בתוך מכנסי טרנינג וחולצה מהוהה, מבצעת את כל התנועות
והתרגילים במושלמות מעוררת הערצה. וכך עברו השנים, ומילדה קטנה
היא הפכה לנערה. העיניים הירוקות גדלו עוד יותר, הביישנות
איימה להיעלם, אבל התנועות וטוב הלב נשארו כשהיו. הקסם שאפף
אותה התפזר בכל מקום שבו שהתה, והשפיע גם עליי. ברגע שהייתי
רואה אותה, היה עולה חיוך על שפתי, והיא עשתה הכל כדי שלא אהיה
עצובה לרגע. היא החמיאה וחיבקה, וכולם הרגישו שמשהו בה השתנה,
אבל גם הפעם- רק לטובה. אל התנועות שלה הצטרף חיוך ענקי שסחף
את כולם. מאז עברה שנה, ועוד אחת, והיא פתחה סטודיו למחול.
מאות תלמידות שהעריצו אותה, וקיוו להיות כמוה, הצטופפו באולם
ספורט ישן, כדי לקבל ולו מעט מהכשרון שהיה חבוי בה, ולהגשים את
האהבה למחול, שהטמיעה בהן.
עכשיו היה לה הכל. היא התפרנסה מהדבר שהכי אהבה בעולם, היו לה
המוני חברים ומכרים, והיא החזיקה במשפחה תומכת. כבר נראה היה
שהיא ניצבת צעדים ספורים מהגשמה מלאה של החלום שסללה לעצמה כל
יום שני ורביעי, ליד הבר, בחוג לבלט.
ואז, ביום מעונן אחד, היא פשוט הלכה. הרופאים אמרו שהיה לה שטף
דם במוח, ומהתנועות המושלמות, הקסם המתפשט, והחיוך הענוג נותרו
רק תמונות וזיכרון עמום.
אבל אני לא האמנתי לרופאים. היא הייתה אגדה, ואגדות לא מתות
משטף דם במוח.