את ההרגשה הזו אי אפשר לסלק. לעיתים הוא יותר גרוע מכל מחלה,
היא האיום שכל (הרוב) קשיש יצטרך להתמודד אתו. זה יותר גרוע
כשזה מגיע בגיל צעיר, פרק שעוברים, הבדידות.

לפעמים יכול להיות שיש לך מיליון חברים, לפעמים זו משפחה תומכת
ואוהבת, ולפעמים גם כאשר יש שותף לחיים - זה יכול לבוא תמיד.
זה לא קשור לסביבה, זה קשור ללב. הבדידות קורעת אותך מבפנים
ולא משאירה לך מקום לרחמים עצמיים.
הבדידות משנה אותך מבפנים. מעלה בך כעסים וזיכרונות, מושכת
אותך לעולם שכולו דמיון, שהדרך ממנו חזרה קשה ולא מציאותית.
בהתחלה עצובים, אח"כ כבר נבלעים. מנפחת בועה סביבך ומגרשת את
כולם, מענישה אותם שלא היו בנמצא כשהיה צריך אותם.
אנחנו לא אשמים, אנחנו לא רוצים להיות בודדים, אבל הם גרמו
לזה. הם, האנשים שכל כך רצינו שיבינו אותנו, כבר לא שם וחמור
מזה, הם כבר לא מעונינים להיות אתנו.
אז אתה חושב וחושב. לפעמים עדיף שמחשבות יהיו עם מכסה, כי
מחשבות מרובות מסנוורות אותנו, מבלבלות אותנו. אנחנו צריכים
סדר מבפנים, כי זה לא אנחנו אשמים. כנראה שיש מקום לרחמים
עצמיים.
מה זה ייתן לנו? ואם נכעס מה זה ייתן לנו, הרי כעס הוא עונש על
טיפשותם של אחרים, שלא ידעו אותנו?
אף אחד לא יודע אותנו ואנחנו לא רוצים לגלות. אנחנו מעדיפים
להתייסר בשקט, זה הכי טוב. זה יעבור, זה עוד פרק בחיים, זו
הבדידות.