הסתכלתי אל הרחוב דרך החלון המסורג של כיתתי והרגשתי כמו
אסירה, לא יכולתי לחכות שהצלצול יצלצל ואני אוכל לצאת החוצה.
המכתב בער לי בכיס המעיל. כתבתי כל מה שלא יכולתי אף פעם להגיד
והוא מה שהתכוונתי להשאיר אחרי שאתאבד.
כבר שבועות שאני מתכננת את היום הזה. מאסתי במשפחתי, בחברותי
ובחיים בכלל. לא נשאר לי כלום ששווה לחיות בשבילו.
היום הוא יומי האחרון.
הצלצול צלצל ויצאתי מהכיתה. נעצרת אחרי כמה צעדים, נפרדת
מהכיתה, מבינה שזהו צלצול בית הספר האחרון שאשמע, חשתי צביטה
בלב לא צביטת חרטה אלא צביטת הקלה. חיוך התפשט על שפתיי וצעדתי
בצעדים בטוחים לכיוון שער בית ספר, קולטת את המבטים התוהים על
פשר החיוך הראשון שעלה על שפתיי מזה שבועות.
בחוץ ירד גשם, כאילו השמיים בוכים על כוונוותי. כל האנשים
רצים, מגנים על ראשם ועל חפציהם ורק אני נותנת לגשם להרטיב
אותי, יודעת שזהו הגשם האחרון שארגיש.
עשיתי סיבוב בשכונה שבה גדלתי,  אנשים חולפים על פניי כמו
שחלפו אנשים כל חיי, על פניי,  אף אחד לא עצר. כאילו מעולם לא
גרתי שם.
רציתי למצוא משהו שחשוב לי להיפרד ממנו ולא מצאתי. שש עשרה
שנים אני גרה שם ולא מצאתי אפילו דבר אחד שידעתי שאליו אני
אתגעגע: החיים חלפו על פניי מבלי שנטעתי שורשים, קשרתי קשרים.
עליתי לבית. הוא היה ריק, הפעלתי את המערכת:  "כל מה שנשאר" של
בוטן מתוק בקרקס, למרות שהרבה לפני הפעם הראשונה ששמעתי את
השיר הרגשתי שאין לי מה להשאיר למחר, שמחר לא יהיה יום נהדר,
הוא היה השיר האהוב עליי אז הגברתי את הווליום והסתובבתי בבית.
הרגעים השקטים הללו היו אהובים עלי מאוד.  ניגשתי לשידה שבחדר
השינה של ההורים שלי ולקחתי את כדורי השינה של אימא שלי. היא
לוקחת אותם מאז שהוא עזב אותנו לפני שנתיים. שנים הוא איים
לעשות את זה עד שיום אחד הוא עשה את זה ומאז הוא לא חזר.
לקחתי את המעיל ויצאתי שוב לרחוב. ידי הימנית אוחזת הפתק
והשמאלית בכדורים. צעדתי כמעט שעה עד שהגעתי לגן שהייתי משחקת
בו עם אבא שלי כשהייתי קטנה. רציתי לסיים את חיי במקום שקשור
בו, כי הוא אחת מהסיבות לרצון שלי למות.
נשכבתי על הדשא בפינה מוסתרת מהעין ועצמתי את עייני, נושמת את
האוויר בפעם האחרונה, מנסה לחרוט את הרגע שלאחריו בסרט שהוא
חיי יהיה כתוב "סוף".
הקשבתי לציפורים, לצעדים של האנשים על האספלט ותינוק שבכה לא
רחוק. הוא בכה ובכה והאווירה ששררה עלי נהרסה, התיישבתי
באיטיות והסתכלתי מסביב, מחפשת את המטרד.
פתאום ראיתי אותה, היא ישבה שם, ילדה בלונדינית קטנה ובכתה את
עיניה, הסתכלתי ימינה ושמאלה, מחפשת את הוריה, הם לא היו
באזור.
אז ניגשתי אליה ושאלתי אותה לשמה: "אפרת" היא אמרה לאחר כמה
שכנועים מצידי.
"איבדת את ההורים שלך?" שאלתי והיא הנהנה וחזרה לבכות.
הנחתי יד על כתפה, היא הסתכלה עליה ואמרתי: "אל תדאגי אני
אעזור לך למצוא אותם". היא נרגעה קצת ואמרה: "תודה" וחשבתי
לעצמי איזו ילדה מנומסת. היא קמה ונתנה לי יד והתחלנו ללכת
לשער של הפארק, בדרך, שאלתי איך היא איבדה את הוריה והיא
הסבירה לי שהיא הלכה אחרי "כלב קטן וחמוד עם נקודות" ואיבדה את
הדרך.
הגענו לשער והם לא היו שם, חיפשנו את המקום ששם הם ישבו ומצאנו
כמה דברים על הרצפה כאילו מישהו ארז אותם בחופזה ובדרך הם נפלו
לו. התחיל להחשיך ואפרת התחילה שוב לבכות, רוצה את אימא ואבא
שלה. ניסיתי להיזכר ביום שבו רציתי את אימא ואבא שלי כך, בצורה
כה נואשת ולא זכרתי מקרה כזה. מעולם לא היינו קרובים במיוחד.
בעודי מהרהרת הרגשתי פתאום את ידי נמשכת וראיתי את אפרת רצה אל
גבר ואישה שנראו חיוורים כמו קיר ועייפים כאילו לא ישנו שנים.
אימא ואבא של אפרת כשמאחוריהם צבא שוטרים.
למראה של אפרת הם כמעט נפלו מאושר ובעודי מנסה להתחמק בשקט
ולהמשך בתוכניתי הם קראו לי, מודים לי שוב ושוב. מספרים לי שהם
כבר חששו שהרע בהתגלמותו קרה לבתם ואיזה מזל שאני מצאתי אותה.
אחרי עשר דקות של תודות בלי הפסקה, המעטה תהיה להגיד שזה נהיה
רק קצת מביך. הקרבה בין אפרת להוריה רק גרמה לי להבין עד כמה
מצבי גרוע ועד כמה חשוב להוציא לפועל את תוכניתי כמה שיותר
מהר.
אז הנהנתי אליהם ופניתי ללכת, רוצה לסיים את המפגש המביך ואז
אפרת רצה אלי, חיבקה אותי חזק ולחשה אליי: "תודה, את ממש
חמודה" וכמעט והתחלתי לבכות. התמימות של אפרת הייתה כה לא
מוכרת לי ורצויה כל כך. רק הידיעה שאחרי שאלך היא לא תהיה לי
יותר כמעט ושברה אותי. אז הלכתי מסתירה את הדמעות מביטה
לשמיים, מנסה למצמץ את הדמעות ופתאום קלטתי שכבר חושך. אף אחד
לא ימצא אותי אם אתאבד בחושך. לי, אין זוג הורים שיזמין צבא
שוטרים לחיפושים אחרי. הבנתי שגם אם אתאבד, לא יחפשו אותי.
אימא שלי פשוט תניח שהלכתי ושבסוף אני אחזור ואבא שלי בכלל לא
ידע שהלכתי. יקח שבוע לפחות עד שיבינו שנעלמתי, עד אז הגופה
שלי תרקב לגמרי. אני אמות אלמונית.מגיע לי יותר מזה. אני אתאבד
בבית, לא בפארק רחוק שבו בחיים לא ימצאו אותי- אף אחד בכלל לא
יודע לאן הלכתי.
קמתי מהדשא, מאוכזבת מעצמי ומהחיים שלי. עוד יום עבר וייסורי
לא נגמרו.
טוב, נו, מחר הוא יום חדש.