"יש לי פוביה מגשם" את אומרת ומצטחקת בצליל הפעמונים של צחוקך.
וכנראה שזו מן בדיחה פרטית כי גם עומר הגניב חיוך ורק אני לא
הבנתי את משמעות המשפט.  ופתאום עצרת את הצחוק ועומר הסביר לי
ביובש שאת לא צוחקת בחורף.  מן כלל כזה שעוזר לך לשמור על
שפיות. אני לא מצליחה להבין איך אפשר להישאר שפויים בדמעות של
אלוהים.
"גשם מרטיב לי את הנשמה" את מנסה להסביר ושוב רק אני זו שלא
מבינה.  עומר מעודד אותך להמשיך, אבל את עושה פרצוף ולוחשת לו
שאני ענן שחור.  ועומר שוב צוחק עד שאת משתיקה אותו במבט של
חורף ומטפטפת טיפה לאות אזהרה.  אני מרגישה מיותרת בתוך
האידיליה החורפית הזו ובורחת לתמונות של קיץ שרק עושות לי יותר
רע.
"גם החורף יעבור בסוף" את מנסה לשכנע אחת משתינו, אבל היחיד
שמשתכנע זה עומר שמסביר לי שאת עוברת את זה כל שנה והוא כבר
התרגל.  לי קשה להבין איך את שונאת את החורף ושורדת כל שנה.
אצלי זו פעם ראשונה ואני על סף השיגעון.  "אני כבר השתגעתי" את
ממתיקה לי את הסוד ומוסיפה שככה החורף, משוגע אבל בודד.  עומר
עוצם עיניים ויודע ששוב הצלחת לבלבל בינך לבין החורף.  ואני?
אני בכלל רציתי להיות קיץ...