לפני כארבע מאות שנה בערך (שנת לידתו מדויקת אינה ידועה)
התפרסם בעיר פראג.רב מפורסם, שמו הרשמי היה ר' יהודה ליוא בר'
בצלאל, אבל בין יהודי אירופה, שהעריצו אותו כמורה דגול ומחנך
התפרסם כשם מהר"ל, ראשי תיבות של "מורנו הרב ליוא". המהר"ל
שעשרות ערים גדולות ומכובדות באירופה התחרו ביניהן על שיועיל
לקבל משרה של ראש הישיבה המפורסמת או רב העיר ואפילו המחוז,
הכניס חידושים בהוראה ובצורת החינוך. במקום ה'פילפול', כה חביב
בישיבות מסוימות, הטיף ללימוד מקורות ונוסף לכך חידוש: עיקוב
אחרי כל המתחדש במדעי הטבע. זאת הסיבה שמאז סיים את לימודיו
הרשמיים נדד בלי הרף מעיר זאת לאחרת, מכהן כמה שנים רב הקהילה
וראש הישיבה, מפזר את זרעי הידע בין המוני תלמידיו, מהם
שהתפרסמו אחר כך כתלמידי-חכמים ומחברי ספרים בעלי שם עד שבסוף
ימיו התיישב בפראג וכאן פעל עד סוף ימיו. לעומת חייו הציבוריים
כרב ומחנך הדור, שבהם הצלחה מסחררת העירה לו פנים לא היו חייו
הפרטיים סוגים בשושנים.
מעט מאוד ידוע לנו על מוצאו וילדותו. בן למשפחה רבנית מפורסמת,
שהתייחסה על צאצאי דוד המלך קיבל את חינוכו בבית אביו ואחר כך
נשלח ללמוד תורה בישיבות המפורסמות ביותר בפולין. אין זאת, כי
התלמיד הכשרוני סמך יותר על הספרים, שמהם למד מאשר על פירושים
של מוריו, כי באף חיבור לא הזכיר את שמות המורים, כדי להסתמך
על הפירוש שהוא נתן.
עודו נער התבלטו כשרונותיו וידיעותיו ואחד מנכבדי פראג ר'
שמואל בר' יעקב, סוחר מצליח בחר בו כחתן לבתו הצעירה פעריל
(פנינה) ובתור נדוניה שלח אותו ללמוד תורה על הוצאתו לישיבה
בפשמישל,.חלפו שנים כשר' יהודה ליוא יונק תורה בישיבות הגדולות
והמפורסמות של פולין ובכל אלה עושה חיל. ובינתיים נתמוטט מעמדו
של החותן ויום אחד שיגר איגרת לחתנו, שאין הוא מסוגל לעמוד
בתנאיי הנדוניה ולפיכך הוא מרשה לו להשתדך עם אחר. אין זאת כי
האברך המצטיין היה הדור אמונה עמוקה, שהקדוש ברוך הוא יעזור לו
והוא ענה לחותנו שכל עוד הוא לא ישדך את בתו למישהו אחר, אף
הוא לא ישתדך.
ושוב חלפו שנים. ר' יהודה ליוא המשיך לנדוד מישיבה לישיבה, כדי
להרחיב את ידיעותיו ואילו העלמה, שחברותיה מזמן נישאו לבחירי
לבן, נטשה את הרעיון היפה להינשא לעילוי תורה והתמסרה לכלכלת
הבית. לילות ארוכים הייתה מזינה את התנור בעצים שאספה ואפתה
לחמים והשכם בבוקר מיהרה עם סלה הכבד, הציגה את הלחמים על
הדוכן, שהתקינה ומזמינה עוברים ושבים לרכוש את הלחם החמים
והטרי, מעשה ידיה.
יום אחד עבר על ידה פרש, רכוב על סוס אביר וחנית ארוכה בידיו.
בראותו את הלחמים החמים ולאחר שימים אחדים אחרי נדודים ביער,
לא טעם מאומה, תקע את חניתו באחד הלחמים ונגס ממנו נתח גדול.
זאת עשה והתכונן להמשיך לרכב, מבלי לשלם תמורת הסחורה. פעריל,
למודת עמל, לא נבהלה. היא רצה אחריו, אחזה ברסן סוסו והסבירה
לפרש המזוין, שהוא מוכרח לשלם לה תמורת הלחם, כי בתשלום זה
תלויים חיי משפחתה. בינתיים התאספו עוד כמה נשים, ששמעו את
צעקותיה וגערו בפרש, שהוא רוצה לנצל אישה חלשה, שמקריבה את
חייה למען בני משפחתה. באין פרוטה בכיסו, הסיר הפרש את בגדו
ומסר אותו למוכרת, על מנת שהבגד ישמש משכון לחוב. ויהי וכעבור
ימים אחדים לא יפרע את חובו יהיה הבגד תמורתו. זאת אמר והמשיך
בדרכו. עבר שבוע, שבועיים והפרש לא הופיע לפדות את הבגד. עתה
פרמה פעריל את הבגד, על מנת להתקינו ללבוש אחר. בשעת פרימת
התפרים, נתגלו שורות שורות של דינרי זהב, המרפדים את הבגד.
תאמרו: "זה היה אליהו הנביא, שקיבל על עצמו דמות פרש, כדי
להעניק פרס לעלמה החרוצה, המקריבה את חייה למען אמה החולה
ואביה, שהתמוטטות העסק הרס את בריאותו- יתכן. בכל אופן כך
מספרת האגדה ובאגדה כל דבר אפשרי.
עתה יכלה פעריל העיפה לנוח מעמלה והחלום על הינומא צחורה
התגשם. ר' שמואל בר' יעקב הריץ איגרת לחתנו הנאמן שיסור מיד
לפראג, בה מחכה לו כלתו מתחת לחופה. בן שלושים ושתיים היה
המהר"ל כשנשא לאישה את פעריל והיא בת עשרים ושמונה, גיל יוצא
דופן אצל בנות העדה היהודית בימים האלה.
מרת פעריל, שהייתה אשת חיל התמסרה לניהול ביתה החדש, כשהיא
משמשת לבעלה הטרוד עד יומו האחרון עזר כנגד. היא ילדה לו בת
יפה וקראה לה רייזלה (שושנה), על כי לעומת בנות אחרות, נראתה
"כמו שושנה בין החוחים". עתה קיווה "החתן הצעיר", שיתגשם הפתגם
העממי, שכל המיילדות חזרו עליו, ש"בת ראשונה היא סימן לבנים"
ופעריל שלו תעניק לו 'קדיש', שעליו יוכל להעביר את מה שרכש. אי
לכך, אף מבט חפוז על פני היולדת הבהיר לבעלה הנבון, שהיא לא
תהיה עוד מסוגלת עוד להתגבר על צירי הלידה, כדי להעניק לו
'קדיש' על קברו ושהיא בכלל לא תהיה עוד מסוגלת לשאת לידה
נוספת. עשרים ושמונה שנות סבל בלתי פוסק, נשיאת עול של כל
המשפחה, נתנו עתה את אותותיהן ולעיתים קרובות הייתה פונה באמצע
היום לחדר השינה שלה, על מנת "לנוח קצת".
במצב כזה נפלה הדאגה לאמה החלשה, לאביה הטרוד ובכלל לבית על
כתפיה החלשות של בתה הצעירה רייזלה. הסיפור חזר על עצמו. באין
מי שידאג לבית, נטלה על עצמה הנערה הצעירה והחלשה את האחריות
הקשה... להחליף את האישה, שדאגה לבישול, אפייה, ניקיון הבית
ואת בעלה, היושב ימים שלמים מעל הספרים הכרסתניים ואינו רואה
את העולם שסביבו. והעולם שבסביבה בימים אלה היה קשה ואף מסוכן.
היום יכולה כל אם עובדת להשאיר לבתה או לבנה ארוחה מבושלת
במקרר והתלמיד החוזר הביתה מבית הספר מסוגל בעצמו לחמם לו את
האוכל. עליו רק להוציא את הסיר מהמקרר, לשים אותו על כירת גז
או להכניס לתנור, סיבוב המתג, לחיצה על חשמל וכבר פורצת להבה
כחלחלה מתחת לסיר. ואם קר לאמא ששוכבת במיטה, כי היא מרגישה לא
טוב, די לגשת למזגן, להרים את המפסק וכבר דוחף הרובוט את
האוויר הקר החוצה וחום מבורך מתחיל להתפשט בתוך החדר.
אבל בימים אלה לא היה הדבר כה פשוט. כדי לחמם את החדר או לבשל
צריכים היו עצים, שהיו מזינים את התנורים והכירות,והעצים כידוע
צומחים ביער. צריכה הייתה רייזלה לנעול את מגפיה הכבדים, ליטול
גרזן ולהרחיק לכת ליער שהשתרע אחרי הבית האחרון. היה צריך
לחטוב את הענף העבה ביותר, שהסתעף לעשרות ענפים יותר דקים
(הכרחיים להדלקת אש בשלביה הראשונים).בימי חורף היה קורה לעתים
קרובות, שמיד אחרי המכה הראשונה הגיב הענף במבול שלג, שכיסה את
עיניה והרטיב את בגדיה. הייתה רייזלה מכה תוך ייאוש בענף, על
מנת להסירו מהגזע. ברגעים כאלה היה מופיע מאי שם אדם אלמוני
(שודד דרכים, חוטב עצים) שגרם לליבה לפעום ביתר מהירות ועצר את
נשימתה מתוך פחד. האלמוני היה נוטל את הגרזן מידיה ומרגיע אותה
בקול שקט: "גברת, זאת לא עבודה בשביל עלמות צעירות המדגדגות את
העץ בגרזן. ככה תוכלי לעבוד עד הלילה והענף לא ישבר. תגידי
לאבא שלך, שאת צריכה גבר, גבר בריא, חזק ובעל השרירים. תסתכלי,
איך מורידים ענף!" הך! הך! ועוד פעם הך! והנה הענף תוך רעש
נשבר ונופל לרגליו. בד גדול, בעל ענפים צדדיים וזלזלים.
"זהו זה, כך חוטבים עצים", קבע האלמוני, לאחר שתקע את הגרזן
לתוך הענף, "השאלה רק האם הגברת תוכל לסחוב אותו עד לביתה. שמא
אעזור לגברת? בשבילי זה לא משקל?"
"לא, תודה אדוני, אני באמת אסירת תודה לך, אבל זה תפקידי ואני
כבר אסתדר עם זה. אין כל צורך, שאדוני יטרח את עצמו בגללי. יש
לו בוודאי עוד די עבודה ואני באמת רגילה כבר למשוך בעול. תודה
רבה, אבל באמת אין צורך".
וכבר אחזה בענף, הרימה אותו והחלה להתקדם, כמו סוס רתום למחרשה
בכיוון לביתה.
על אף העזרה שהגיש לה האלמוני, שהתייחס אליה בכבוד עדיין חשה
בלבה פחד ותחושה מוזרה. אחרי הכל אלוהים יודע, שישנם אלמוניים
אחרים, האורבים לנערות בודדות בסבכי היער וכל הופעה פתאומית
כזאת, הייתה ממלאה את לבה פחד, שהיה מופיע מיד עם כניסתה לתוך
היער. המלים שאמר האלמוני היו הגיוניות, מובנות וחדרו למעמקי
ליבה: "גברתי זקוקה לגבר בריא, חזק, בעל שרירים." מה הייתה
כוונתו? שעליה להתחתן ולהשאיר עבודת חטיבה לבעלה? או שמא, אלי
שבשמיים, האלמוני (ברור שהוא לא יהודי!) רמז לה, שהוא מוכן
לשאת אותה (היודע הוא, מי אביה?), להקל על מצבה. מחשבות שונות,
מבולבלות, תקפו אותה כמו נחיל זבובונים המתקיף פני האדם ולא
נבהל ממפני נפנופי ידיו העצבניות.
אם ההליכה ליער מילאה את ליבה פחד לא מוסבר, כל עוד שצריכה
הייתה להביא עצים הביתה, הרי שאיבת מים שבלעדיהם אין שתייה
משקה חם, בישול ואף רחיצת הגוף, שבלעדיה לא יכול היה יהודי
להתקיים הייתה פעולה, אשר נוסף על סבל לשאת את הדליים הכבדים,
עד שהחבית שבחצר התמלאה, הייתה קשורה בהשפלה יומיומית. איש לא
המציא עדיין ידית הברז הפשוטה, שעל ידי הפנייתה ימינה הייתה
מזרימה מים קרים ועל ידי פנייה שמאלה מים חמימים ואף חמים. לא
הייתה אפילו משאבה, בעלת ידית ארוכה, שהייתה יורדת עם חבל,
שאליו קשור היה דלי לתוך הבאר. ועל ידי הורדת המוט, היה מתרומם
הדלי מלא מים, עד שהגיע לקצה הבאר וממנו היו שופכים את המים
לדלי של השואב. לא. היה רק נהר ולטאווה המתפתל, יובל הנהר
הגדול הלבה, הנקרא גם אלבה... הנהר, כמו במקומות רבים חילק את
העיר לשני חלקים. בגדה המזרחית שכנה "העיר העתיקה" (סטארה
מיסטו) ושם אפשר עד היום לראות את שרידי הגטו היהודי, בית כנסת
ובית קברות יהודי. בצד המערבי של הנהר התפתחה העיר החדשה ובה
שכנו אזרחים צ'כיים, בעלי זכויות, שעקב צווי נסיכים או מלכים
נאלצו לסבול את האוכלוסייה זרה, שהצטופפה בגדה המזרחית של
הנהר. במפגש בין שני הרבעים הותקן מעל גדת הנהר מתקן מעץ
וממנו, רק ממנו היו מורידים בעזרת חבל דלי כבד לתוך המים,
שזרמו במהירות מתחת לרגלי השואב. לרגלי המתקן השתרע כבר מהבוקר
תור של נשים, עוזרות בית, ששאבו בשביל המשלמים להן מים, ואף
הביאו אותם לבתיהם או סתם נשים, שלא יכלו להרשות לעצמן לשכור
שואבות מים וכאשר בעליהם עסוקים בעבודה מפרנסת, נטלו על עצמם
את כל התפקידים, הקשורים בדאגה לבית.
רייזלה יכלה לקום מוקדם מאוד בבוקר ולמהר למקום שאיבת מים, אך
תמיד מצאה אישה גברתנית, בריאת גוף, שהייתה נעמדת לפני המתקן
ועוצרת אותה בגופה המתנשא מעל הנערה מלגשת למקום השאיבה:
"לאן את הולכת יהודונת מלוכלכת? האם את לא יודעת מה זה תור?
האם אין לאבא שלך כסף, כדי לקחת שואב מים נוצרי? האם הוא חושש
לתומה שלך, אם שואב מים ישאל אותך משהו... ואם הוא חושש, שלא
תהיה כשרה אחר כך לחתן יהודי, יכול הוא להשתמש ביאשקו הזקן ואז
אין כל חשש, אבל איפה הלב שלו לשלוח יצור כה חלש, שרק עושים
עליו 'פו' אז מיד הוא יתמוטט."
"אבל כל זה אין קשר עם התור", ניסתה רייזלה להגיב, "אני לא
רואה כאן אף אחת מלבדך."
"את לא צריכה לראות. עוד מעט תבוא מארינה, שלא יכולה לרוץ, כמו
ארנבת צעירה ואחרי שהיא תמלא את הדלי שלה, תוכלי לגשת ולשאוב
מים, ורק אל לך להידחף לראש התור ולנצל את טוב ליבנו." "טוב
ליבה" של הרשעית,בעלת בשר ושרירים שבר את רייזלה, הרגילה לסבל
גופני. מיד אחרי ששפכה את הדלי לחבית, שלא הייתה עדיין מלאה,
רצה לשפוך את מר ליבה לפני אביה, אשר כשלא היה עסוק בישיבה
ב"הרבצת התורה" לתלמידיו המתרבים מיום ליום, ישב בחדרו ולאור
הנר, כפי שנהג במשך שנים רבות, היה שקוע בספרים, בעלי משקל
וישנים ותמיד הייתה תשובתו: "רק סבלנות בתי. אל נא יעלה על
דעתך, כי אני אינני רואה את סבלך. אבל מה לעשות ואמך אינה
מסוגלת לעזור לך ואני נאלץ להתמסר לקהילתי. אך אם ירצה השם,
אתפנה אף בכוח מתפקידי, אסור לכמה ישיבות ואמצא לך חתן עילוי
בתורה, עוקר ההרים ושיתגאה להשתדך למשפחתו של מהר"ל ויכבד
אותך, כפי שאני מכבד את אמך, שלה חיכיתי בסבלנות שנים כה רבות"
"האם הגלגל מוכרח להסתובב ולחזור על עצמו?" פרצה רייזלה בבכי.
"האם העוקר ההרים יידע לחטוב עצים ולשאוב מים? ואם ידלפו מים
מהסדק בגג,ידע לסתום אותה וכאשר הרגל בשולחן, כמו בשולחנך לא
תהיה יציבה, ידע חתני לדפוק מסמר או להדביק אותה בדבק, שהנגרים
מכינים אותו? או שמא אחרי שאף אני אהיה חלשה, אז בתי תשאב
ותביא הביתה דליי מים ותחטוב עצים?"
"מה את מדברת בתי. באמת דברים מוזרים את משמיעה. טוב שלקירות
אין אוזניים. בתו היחידה והאהובה של המהר"ל משמיעה דברים,
שראויים להישמע בפי פשוטת עם. החתן של רבי ליוא יהודה בן
בצלאל, התלמיד המצטיין בישיבה יתקן את הגג או את הרגל בשולחן!
לא בתי, אני מבטיח לך, שלא את ולא בנך או בתך, יצטרכו לשאוב
מים או לחטוב עצים, במקרה שחלילה תרגישי את עצמך לא טוב. זאת
יעשה משרת שלך, שלא ידבר הרבה, שישמע כל מה שתגידי לו. ועוד
דבר. הוא יהיה בדיוק, כפי שאנשים אמרו לך -בעל כתפיים, שבקלות
ישא דליים מלאיי מים ובעל זרועות כבירות, שיחטוב למענך ולמען
כל המשפחה עצים, כמה שתרצי."
"נסים ונפלאות! ממש ימי משיח!" קראה רייזלה. אבא הבין סוף סוף,
שצריך להזמין גוי, שואב מים וחוטב עצים,שישחרר את רייזלה מעולה
הכבד." "לא אכניס אף שואב מים או חוטב עצים נוצרי לביתנו, אלא
אני פשוט... אני מאמין שבעזרת השם אצליח... נו...אל יתהלל חוגר
כמפתח."
"עכשיו אתה מדבר בחידות, אבא. אתה מדבר על משרת, שיחליף
אותי,אבל לא תזמין חוטב עצים ושואב מים לביתנו." "סבלנות בתי.
הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, בעזרת השם. אם אינני טועה ואם
הכל יתנהל, כפי שכתוב בספרים הקדושים והטמירים."
