יש, קלעתי לבור של ה-20.
תן את הגוגואים, ילד.
לא רוצה, מה תעשה לי?

הוא לא רצה להביא לי את הגוגואים, אז הכנסתי לו כמה בעיטות
בפנים. נגמרו לי כבר הגוגואים ואני צריך עוד, אבל הגוגואים לא
חשובים לי, מה שחשוב שהוא סתם מניאק, והחוקים הם שאם זרקתי
מהקו, ואמרתי ''אמת'' וקלעתי עם גוגו לבור של הרבע סנטימטר
שלו, מגיע לי 20 גוגואים, זה המחירון של הבור.
נראה לי שלא היו לא בכלל גוגואים, והוא עבד על כולם שיש לו. אף
אחד לא קלע לבור הזה, אז הוא הרוויח איזה 10-11 גוגואים. ואז
באתי אני, וחשפתי את הזבל הזה. עכשיו שילך להלשין, אני מפרק
אותו במקום.
נהייתי עשיר. היו לי איזה אלפיים בסוף השנה, אבל זה מעצבן, אין
מה לעשות איתם, ואני לא מתכוון לשמור אותם שהם יסריחו לי את
הבית. אז עשינו ''כפרות'' והעפנו 1999 גוגואים באוויר וכל
הצוציקים הלכו מכות כדי לתפוס. זה מה שאני אוהב אצל הקטנים,
הולכים מכות על משמש. הילדים של היום,על זה הם רבים. מילא
שיריבו על איזה קלף נדיר של פוקימון שלא ניתן להשגה, שיריבו על
משחקי מחשב שרק אתמול יצאו לשוק, אבל אלה, רבים על גוגואים.
אחד שבר לשני את היד, הזבל הזה, רק בשביל גוגו, שאפילו לא שייך
לו באופן חוקי.
לי היה מותר לשבור למניאק את הפנים, כי הגוגואים האלה היו
שייכים לי, הרי הרווחתי אותם בכבוד.
נשאר לי גוגו אחד, למזכרת, ששנה הבאה יהיה עם מה להתחיל. כל
הקטנים אומרים שאני צלף, פשוט אליל הגוגואים, והם רצו ממני
חתימה על הגוגואים שאני זרקתי בכפרות.
פשוט מדהים, במקום שילדים יבקשו חתימות מכל מיני סלבריטיז
מעצבנים, הם מבקשים חתימה מילד שמן, שבסך הכול לא יכול להפסיק
לטחון משמשים.

העולם שלנו מעצבן, ואני עדיין חי בו, ולא מבין למה. אני חי
בשביל הגוגואים, בשביל המשמש, אני חי בשביל שבסוף השנה הגמדים
יבואו ויגידו לי שאני צלף אמיתי, ויתחילו להקים מועדון
מעריצים, ששייך רק לי. ויהיו לי הופעות, של קליעות גוגואים.
אני אקלע גוגואים לבור שמחליף את המקום שלו כל הזמן, מאחורה,
בלי להסתכל, וכשיש לי חמש שניות לעשות את כל העסק. זה החלום
שלי.

ילד, קח הנה הגוגואים.
תודה גבר. ביי.

וכך התנפץ לי החלום, ואני לא אליל הגוגואים.