1.

מטוס. המראתו התעכבה בכשעה אך הנוסעים, למרות ההמתנה, נראים
מרוממים ומלאי ציפיה. שפת אמם הנשמעת אחרי שהייתם בניכר משמחת
את ליבם והם כולם, כמו כל מי שבאמת בחר לחזור מביקור בחו"ל,
מרגישים עתה קצת יותר ציונים. הדיילות מחלקות עיתונים טריים.
רוב הנוסעים לוקחים ברצון ובעיניהם כמיהת-מה לחזור ולטבול
בביצה של חיי היום-יום. חלק קטן מסרב בנימוס. "יש גבול
לציונות." הם חושבים.
גבר כבן שלושים יושב באחד מהמושבים במעבר ונושם בכבדות. בידיו
בקבוק משקה מרענן, ממנו הוא לוגם תדירות, בעודו שב וסוגר אותו
בין לגימה ללגימה. באוזניו עוד רועמת תרועת העוגב שבכנסיית
נווה-קרק העומדת במרכז אמסטרדם ובמזוודתו המכתב, אותו קיבל
בכניסה לכנסיה, מיד לאחר שהציג את עצמו. בדיוק כך סוכם ובכל
זאת הטרידה אותו העובדה שיש אפילו אדם אחד באמסטרדם, שלא קשור
לעניין כולו, היודע על ביקורו.
העניין כשלעצמו היה טפל משהו והוא ידע זאת. ידע זאת גם מי שמסר
את המעטפה, משום שהוראות מגבוה הוא מקבל רק במקרים מיוחדים
שאינם סובלים דיחוי ותלות בגורמים כמו הדואר, שכן ידוע לכל כי
מכתבים כגון זה אינם מגיעים אף פעם ליעדם.
"סליחה אדוני, אתה מר קיאס?" שואלת אותו אחת הדיילות.
"כן, זה אני." הוא עונה, מעט מופתע.
"זה בשבילך." היא מושיטה לו את המעטפה ופונה לענייניה האחרים.
"מחשיך..." אומרת גברת קשישה וצנומה בקול ידידותי ומצביעה על
החלון מבלי להסיט את עיניה המחייכות מהגבר.
הוא מאלץ את פניו להשיב חיוך.

    "בוריס היקר,
     כולם כבר יודעים על כל מה שלא הספקת לעשות באמסטרדם ועל
כוונתך לחזור.
     למען המכונה - השמד את המכתב!"

אומרים שלמכונה אין נקודות תורפה ובוריס ידע את כולן. אומרים
שבוריס קיאס הוא הסכין והמזלג של המכונה המאכלת-כל, אולם הוא
דומה יותר כרגע לסגסוגת רותחת: הרסנית בחומה אך חשופה וחסרת
אונים אל מול התבנית אליה היא יצוקה.

2.

רמת-גן מתעוררת מזה בוקר חמישי למראה ערימות הזבל. האוויר אמנם
נקי יותר, עם בוא הגשמים המיוחלים, אך בעיני כולם ישנו רק
מיאוס. "מוגזם!", "עד מתי?!" זועקות הכותרות מהדוכנים. השדרנים
לא מפסיקים להתנבא בעניין המשא-ומתן.
היום יש תקדים: אוטובוסים החלו לחסום כבישים. זה כבר לא קרה
כמה שנים טובות, חושבים הותיקים ומגחכים.
"הפעם זה רציני." אומר מוכר המכולת השעון על הדלפק, מביט
הצידה, אל עבר המדרכה ההומה.
טלי מחייכת ומרימה גבותיה, כאומרת "מה כבר אפשר להגיד", גורפת
את העודף, לוקחת את השקיות ויוצאת בחופזה. אין לה זמן לחשוב על
שביתות: מוטי שלה מגיע היום! לפני חודש התחתנו ומיד כשחזרו
מירח הדבש הוא נקרא בדחיפות לקופנהגן, להסדיר עניינים. היא לא
הוכנסה בסוד עבודתו אך משקיבלה זאת כאחד התנאים לחייהם
המשותפים, לא הוטרדה עקב כך. גם לה יש עניינים, חשבה, קצת זמן
לבד לא יזיק.

כשנכנס מרדכי לבית, רצה לעברו טלי בחיוך מאושר והציפה את פניו
בנשיקות.
"גם אני התגעגעתי." צחק מרדכי וחיבק אותה ביד אחת, בעוד מהשניה
עוד לא הספיק להניח את המזוודה.
"נו, תספר! איך בקופנהגן? בוא תוכל משהו. הכנתי לך ממולאים כמו
שאתה אוהב!" טלי התרוצצה מסביבו, קורנת.
"קופנהגן יפהפיה, קרה כמו המוות." הוא התיישב, דחף ממולא קטן
לתוך הפה והוריד את הנעליים. "הבאתי לך סוודר ומדריך טיולים,
ניסע לשם בפסח".
"באמת?" צווחה טלי ונפלה על צווארו. "תמיד רציתי לנסוע
לדנמרק!"
"נו יופי." מרדכי הוריד את משקפיו ועיסה את עיניו. "אני כל כך
עייף. תעירי אותי בעוד שעתיים, בסדר?"
"בטח. אני אפרק לך בינתיים את המזוודה".
מרדכי קם והלך להתקלח. טלי פינתה מהשולחן. במזוודה היו בעיקר
בגדים ושוקולדים, כנראה לחברים בעבודה, חשבה. היו כמה תיקיות
עם מסמכים אך בהם היא לא רצתה לנגוע, עוד יפול משהו. היא
החזירה את הבגדים לארון. כשהרימה את המעיל ממשענת הכיסא נפלה
על הרצפה מעטפה לבנה, חתומה אך ללא כתובת יעד או בול, רק חותמת
כחולה בצורת שמש קטנה. טלי הניחה את המעטפה על התיקיות ותלתה
את המעיל. מרדכי יצא מהמקלחת לבוש חלוק לבן ובדרכו לחדר השינה
נעצר והביט באשתו.
"את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, את יודעת".
טלי ניגשה אליו ונשקה לו. "אני יודעת. לך תנוח".

3.

במשרד מרווח, מאחורי שולחן עץ כבד, ישב הדוקטור, ראשו מורכן
וקצות אצבעותיו מוצמדות אל מול פניו. "ומה בדעתינו לעשות?"
קולו העמוק בקע מבעד לזקנו האפור, שאורכו המכובד נשמר בקפידה.
פיו לא זז וכך גם כל גופו. חמשת האנשים, הישובים בחצי גורן
לפני השולחן, התכווצו בכורסותיהם. איש לא החליף מבט עם איש. רק
הכורסה השישית, הריקה, זוכתה במבטים דואגים מצד האורחים
הדוממים. "האם עלה בדעתכם שבנו תלויים עוד גורמים?" הדוקטור
עדיין ישב רכון, קולו התחיל לעטות רוגז. "האם לא חשבתם על
גיבוי? האם לא הוזמנתם לכאן בגלל שמכם ההולך לפניכם והניסיון
שצברתם?"
"לא ציפינו שאחד מאיתנו בוגד, דוקטור".
"אתה היית אמור לצפות לכל, מר קלר!" שאג הדוקטור והרים אליו את
עיניו האפורות הגדולות.
באותו רגע נפתחה הדלת ובוריס קיאס נכנס. עיני כולם נישאו אליו
כשהוא עבר את החדר לאורכו והניח מעטפה לבנה על השולחן של
הדוקטור.
"היא מזוייפת, מר קיאס. איפה מה שנתנו בידיך להעביר?" אמר
הדוקטור בקול שליו מבלי להביט במעטפה.
"זה כל מה שאני יכול לתת בידיך, דוקטור" אמר בוריס והישיר
כלפיו מבט. "אני מדיר ידי מהעניין. יש לי מחוייבויות שאין
באפשרותי להתעלם מהן".
הרמז הובן - הדוקטור הנהן. המכונה חזקה, אי אפשר להילחם בה
ולהותיר זנבות כגון חיים אישיים.
"ובכן, אם אינך בקרב שורותינו עוד..."
בוריס קד בראשו ומבלי להביט באיש מן היושבים יצא את החדר.
יש לו ביטחון רב בכך שהחוק יתמוך או לפחות יעלים עין ממה שהוא
עולל. זאת לא הייתה הבעיה.
הדוקטור הניח את המעטפה באחת המגירות שמתחת לשולחנו והביט על
הנוכחים. היא אמיתית, כמובן -  ידע - אך כרגע כדאי לשמור מחווה
אחרונה זו של בוריס לעצמו. שיזיעו קצת, החליט.