היום זה יום מיוחד במשפחה שלנו, שקורה רק פעם בשנה. אני עוד לא
חוויתי אותו אף פעם.
זה יום מיוחד, עם הרבה אוכל והרבה שירים וצעקות.
אימא תמיד מכינה את התבלינים ומסדרת אותם במדויק. אסור להפריע
לה, כי מי שמפריע לה חוטף ביס.
האוכל היה כמעט מוכן וכל המשפחה באה. גם הדוד קני והדודה בל.
אני הייתי הכי קטן במשפחה, אז חשבתי שבטח לא יישאר לי אוכל,
ושכולם יתנפלו ללא רחם. אנחנו לא עשירים ובדרך כלל אין לנו
אוכל בבית, אבל אימא תמיד מרגיעה ואומרת שנסתדר ובסוף אנחנו
תמיד מסתדרים.

אימא כבר הגישה את התבלינים. כולם נשענו על השולחן ונראו
מוכנים לזלילה, אבל תיארתי לעצמי שהם לא מתכוונים לאכול את
התבלינים סתם ככה, בלי בשר או תפוח אדמה או שאריות של אתמול.
אבל בטח יש משהו מיוחד, כי אימא אמרה שזה אירוע שקורה רק פעם
בשנה ושהוא יכול להיות שמח, אבל גם מאד טראומטי. היא לא ממש
סיפרה לי מה כל כך מיוחד ומה אוכלים ולמה זה כזה חשוב.

''נו אימא אני רעב, איפה האוכל?''
דממה. כולם הסתכלו עליי במבט חודרני ומעיק.
''סליחה...'' אמרתי והשתתקתי. לא הבנתי מה הם רוצים, ואני בסך
הכל רוצה קצת אוכל, מה יש.
אני לא אוכל הרבה בכל מקרה, אז למה ישר צועקים עליי.

''הוא... שאל איפה האוכל...'' הדודה בל התעלפה. לקחנו אותה מהר
לבית החולים ואמרו לנו שהיא עברה התקף לב ושהסיכויים קטנים
שהיא תחיה. דקה אחרי זה היא מתה והייתה לי הרגשה שאני היחיד
שלא יודע למה לעזאזל הדודה בל, שהייתה אישה בריאה, חטפה התקף
לב בגיל 40. כולם הסתכלו עליי במבט שאומר: זה בגללך.
הם לא טרחו להגיד לי כלום, או לצעוק עליי ואני לא רציתי לעורר
מהומות, אז שתקתי.
רציתי לעשות את עצמי בוכה, בכל זאת הדודה מתה, אבל לא הצלחתי,
לא היה לי חשק לבכות, הייתי רעב מדי בשביל זה.

כולם בכו איזה שעה והלכו הביתה. נגררתי אחריהם בלית ברירה.
רציתי להצטרף, רק לדקה, לדודה בל בשמיים, ולשאול אותה מה קרה
ולמה היא כועסת עליי. טוב בעצם שתכעס, היא לא יכולה להגיד את
זה עכשיו. מגיע לה, אני לא עשיתי כלום והיא מתעלפת בגללי. זה
לא פייר, למה כולם תמיד מאשימים אותי.
כשהגענו הביתה המשיכו המבטים הנעוצים בי ואני כמובן, לא ידעתי
למה.

''כולכם משערים לעצמכם מה תהיה המנה הראשונה'' אמרה אימא.
כן, אני משער שזה יהיה איזה סטייק טוב, משהו לא מהעולם הזה,
איזה פרה משובחת ועסיסית.
אבל כלום לא קרה, האוכל לא הגיע והקיבה שלי עמדה להתהפך ב-360
מעלות ולפוצץ את עצמה. ממש השמדה עצמית.
''אימא...אל תשגעי אותנו, אנחנו רעבים, נכון חבר'ה?'' ''פשוט
תביאי את האוכל''

עכשיו כולם נעצו בי מבטים חודרניים יותר ממקודם והתלחששו
ביניהם.
שמעתי את הדוד קני אומר לאבא: ''אין בו בשר בכלל, בילד הזה
שלך''.
נו אז אני קצת רזה, אני לא אשם שאימא לא עושה כלום בחיים ורק
יושבת ומכינה תבלינים חסרי טעם.
''אל תדאג קני, הוא בריא''.
כן אני בריא, מאד ,לא הייתי חולה כבר שבוע. אבל למה הם
מתלחששים עליי, ולמה דודה בל מתה.

לאחר התמיהות האלה, התקרבו אליי כל בני המשפחה והחלו נוגסים
בי.
דוד קני בלס את כף היד שלי, אימא את החזה, אבא את הזין (למה
הוא היה חייב להוציא לי את הזין ולא לאפשר לי לזיין יותר, הרי
אני יכול לזיין גם בלי כף יד וחזה). וככה החלו כולם נוגסים בי
בפראות, כאילו זה היום האחרון לחיות.

למחרת עץ נפל על הבית שלנו וכולם מתו.