[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ין רד
/
ידי קסם

טררר...
"הלו." עניתי.
"מאיה." שמעתי את שמי נאמר בהקלה.
"רון." אמרתי בחיוך, ונשכבתי על המיטה. "מה שלום הגבר המושלם
שלי?"
"עכשיו, זה מה שאני רוצה שתעשי."
"מי זה?" שאלתי וקמתי בחדות. "אפה רון?"
"רון פה, הוא בסדר. שמעת אותו. אני יודע הכל על ה... יכולות
שלך, וזה מה שאני צריך שתעשי בשבילי."
"אני רוצה לראות אותו." נדחפתי לדבריו של הקול בטלפון, לא
מוטרדת ממה שהוא יודע עלי כמו מהדאגה לחבר שלי.
"מיד אחרי שאני אסביר לך מה אני רוצה ממך, תוכלי להגיע לרחוב
אלם 66, דירה מס' 6." היה שקט לרגע, ואז צחוק קצר. האיש לא היה
משוגע. הוא היה שקול וערני לגמרי. וזה מה שהפחיד אותי...
הקשבתי לו מסביר לי על הבנק שאני אמורה לשדוד בשבילו. הקשבתי
לו, וכל מילה שאמר הזכירה לי שרון אצלו, ושרון תלוי בי. וכל
דמעה שיורדת עם כל מילה שלו, כואבת יותר מהשניה.

דפקתי על הדלת בכתובת בה אמר לי שהוא נמצא. איש מבוגר - אבל לא
מאוד - פתח אותה. הוא חייך. לא טעיתי.
"איפה רון?" שאלתי בלי נימוסים מיותרים. נכנסתי לבית והתחלתי
לצעוק. "רון? רון, אתה שומע אותי? איפה אתה?"
"זה בסדר", אמר האיש מאחורי בקול משועשע. "הוא לא נעול באיזה
מרתף או משהו כזה. הוא בחדר השני משמאל." ואני רצתי מיד
במסדרון, סופרת באיטיות מכאיבה דלת אחת, ועוד דלת...
הצצתי פנימה. "רון?" ואז ראיתי אותו. יושב על מיטה גדולה.
כשהבחין בי קם מיד ורץ אלי. ואני רצתי אליו. "רון..." אמרתי
לתוך הכתף שלו. "כל כך דאגתי לך." הרפיתי ממנו והסתכלתי עליו,
מעבירה את ידיי על פניו וכתפיו. "הכל בסדר? הוא פגע בך?"
"אני בסדר." אמר וחיבק אותי שוב, מושך אותי לעבר המיטה.
התיישבנו, ואני בחנתי אותו מקרוב. "יש לך פנס", אמרתי והעברתי
את היד בעדינות על עצם הלחי שלו. "הוא עשה לך את זה?"
הוא נתן לי נשיקה קטנה על המצח ואמר, "לא, זה קרה במשחק כדורסל
אתמול בלילה. אדם אשם." הוסיף. "אל תרוצי להרוג אף אחד
בשבילי." הוא החזיק את פניי בשתי ידיו וחייך.
זה הרגיש כל כך טוב לגעת בו, ושהוא נגע בי. ולרגע שום דבר אחר
לא היה יותר חשוב ממנו. כלום! החזקתי את פניו והתקרבתי אליו,
מנשקת אותו בעדינות. ולאט לאט הנשיקה העמיקה. וכשהייתי צמודה
אליו ידעתי. אני אעשה כל מה שהאיש רוצה, רק שלא יפגע ברון.
התנתקתי ממנו והשפלתי ראש, משעינה את המצח שלי על שלו.
לקחתי נשימה עמוקה, נהנית להריח את האפטרשייב המוכר כל כך,
ובזמן שהרמתי את ראשי אמרתי לו, "אני הולכת לעשות את זה."
"מאיה, לא." אמר מיד כשסיימתי את המשפט. קמתי מהמיטה, יודעת
שאם אשאר קרובה, אאלץ לעמוד מול הבחירה הזו שוב, דבר שלא אהיה
מסוגלת לעשות.
השפלתי את ראשי והחזקתי אותו, ואז העברתי את ידיי על שיערי.
ניגבתי זיעה בלתי נראית על הג'ינס. עם ידיים חצי דרך בתוך
הכיסים אמרתי, "אני חייבת, רו-"
"את לא חייבת שום דבר." קטע אותי. הרגשתי את הידיים שלו על
כתפיי, מסובבות אותי אליו. השפלתי מבט כי לא יכלתי להביט בו.
לא כשהרגשתי שאני כל כך מאכזבת אותו. "תסתכלי עלי, מאיה." אמר
בעדינות. לא יכולתי לסרב, למרות הדמעות שרק חיכו לצאת. "אל
תוותרי על האידיאלים שלך בשבילי. את תכעסי על עצמך לנצח. אל
תעשי את זה." הפציר בי.
"ומה אני אמורה לעשות? לתת לו לפגוע בך?" לא חיכיתי לתשובה.
"לא. לא, רון. אני אשרוד אתך לצידי אם אני אוותר על אידיאל,
אבל לא בלעדיך וצודקת. אני לא אשרוד בלעדיך." אמרתי והקול שלי
נשבר. הוא חיבק אותי. רציתי להישאר ככה לנצח. לא רציתי לחשוב
על השעה הקרובה. לא רציתי לבחור. לא רציתי את היכולות האלה
שלי.
הדלת נפתחה והאיש מיד נכנס לחדר. "מאוד מרגש, אכן. אבל אתם לא
צריכים לדאוג, אם מאיה פשוט תעשה את מה שהיא צריכה לעשות." אמר
והתיישב על כיסא שעמד מול המיטה והתבונן בנו.
נפרדנו ואני ניגבתי את הדמעות שירדו על כתפו של רון. הוא ניגב
באגודל קצת רועדת דמעה אחרונה שחמקה. הסתכלתי על האיש ואמרתי
בגסות, "בוא נלך ונסיים עם זה כבר."
הוא לא התרגש, ותחת זאת אמר ברוגע, "אני רוצה לראות את הידיים
האלה. ידי הקסם האלה, שמסוגלות לעשות הכל."
"מה זה משנה?" שאלתי בכעס. "הם יעשו את מה שאתה רוצה."
"זה משנה, כי אם לא תעשי מה שאני רוצה, זה מה שיקרה." אמר ושלף
אקדח, כיוון אותו אל רון, וירה.
"רון!!" צרחתי ורצתי אליו, שכוב על המיטה.
"הוא בסדר." האיש צחק.
"מה בסדר? ירית בו." אמרתי בפאניקה, מפחדת לאבד את הדבר החשוב
לי ביותר.
"לא יריתי בו." אמר, ורון הביט בי, עדיין מזועזע, אבל שלם.
שנינו הסתכלנו על הקיר מאחוריו. קיר עם חור. הבעת אימה על
פנינו. חיבקתי אותו חזק, וקברתי את פניי בשקע כתפו.
"זה מה שיקרה אם לא תעשי את מה שאני רוצה. ולתשומת לבך," אמר,
רציני לפתע. "יש צמיד על היד של יקירך. אם יוריד אותו, הוא
יצפצף. אם יעבור את סף הדלת, הוא יצפצף. וכשהוא יצפצף, אני
אהיה לידו תוך 10 שניות ואפוצץ לו את הפרצוף. אז כדאי שאף אחד
מכם לא ינסה להתחכם." שנינו הסתכלנו עליו. "זה כל כך מושלם."
אמר וחייך. "את לא תואשמי בשום דבר, ואני אהיה רחוק מכאן. פשע
מושלם. את מבינה, למרות מה שהמורה שלי לאזרחות חשבה, כן
הקשבתי. ולמדתי שאם מישהו מבצע פשע תחת איום על חייו או חיי
אדם אחר, הוא לא אשם. פשוט מושלם." אמר שוב, וצחק בזמן שיצא
מהחדר. לפני שסגר את הדלת אמר בגבו אלינו, "אנחנו יוצאים עוד
שעה. תהיי מוכנה. השארתי את התכניות על השולחן."
"אני כל כך מצטערת שאתה איתי." קמתי ואמרתי לרון כשהדלת נסגרה
מאחורי האיש.
"את מצטערת שאת חברה שלי?" הוא קם אחריי.
"אני מצטערת שאתה צריך לעבור את כל זה בגלל שאתה חבר שלי. אלה
לא ידיי קסם, הן מביאות רק צרות."
תראי לי איך את עושה את זה." אתגר אותי והתיישב על המיטה שוב.
"תראי לי איך ממקדת את כל האנרגיה שלך וגורמת לחלקיקי האוויר
לזוז ולדברים להתקרב או להתרחק."
"תפסיק לגרום לזה להישמע מיוחד ומגניב. זה לא. תראה לאן זה
הביא אותנו."
כל כך רציתי להישאר קרובה אליו ולא ללכת לשדוד בנק. וזה נשמע
כל כך מופרך ולא קשור למציאות כשאני אומרת את זה לעצמי. באופן
אוטומטי שלחתי יד לנעול את הדלת, וכשראיתי שאין מנעול הזזתי את
הארון שיחסום את הדלת.
התיישבתי על רון, והוא רק חייך אלי. "את רואה איך באופן טבעי
את עושה את זה? זה מקסים. זה חלק ממך וזה מקסים." אמר, ונתן
נשיקה למצחי.
ישבתי על הצד ונשענתי עליו, יד אחת על חזו, נרגעת מהמגע
ומרגישה את פעימות ליבו.
"אני לא רוצה ללכת." אמרתי בשקט.
"אני יודע, מתוקה." אמר וליטף את שיערי. הוא הרים את ראשי
להסתכל עליו. "זה יהיה בסדר. אני אצא מפה ואנחנו נחזור לדירה
שלי ונעשה אהבה מטורפת ולוהטת עד הבוקר." הוא חייך.
זה ניחם אותי. ההומור הזה שלו תמיד עשה את זה. וגם אני חייכתי.
"לא משנה מה יקרה, אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך כל כך, בסדר?
תמיד, תמיד. אני אוהבת אותך." אמרתי ונישקתי אותו. נשיקה
עדינה. נשיקה של תסכול, של איבוד עצות. נשיקה מלאה אהבה והבנה.
וכל כך עדינה. הפעם הוא זה שסיים את הנשיקה.
הוא ליטף את פניי ואמר, "כדאי שתתכונני. נסיים ונלך מכאן,
אוקיי?" הנהנתי, לא מסוגלת לדבר. מפחדת שהדמעות יצאו שוב.
קמתי ועברתי על התכנית שוב. כשידית הדלת זזה מאוחר יותר הרחקתי
במהירות את הארון. הדלת כנראה נתקעה או משהו אמרתי לאיש כששאל
מה קרה.
יצאנו. והלב שלי דפק מהר יותר מכל חלקיק אויר שאי פעם הזזתי.

"אנחנו יכולים ללכת עכשיו?" שאלתי כשנכנסו לבית.
"את יכולה ללכת. היה לי נעים מאוד לעבוד אתך." אמר בחיוך.
"לכל הרוחות איתך. אני לא עוזבת בלעדיו."
"את רוצה ללכת להיות איתו?" הסתכלתי עליו והלכתי לכיוון החדר
השני משמאל. "אמרתי שאת יכולה ללכת?" שאל.
הסתובבתי בחדות. "מה בדיוק מונע ממני להרוג אותך עכשיו?" שאלתי
ביד מורמת, מוכנה להכות בו וללחות על הלב שלו עד שיקרוס.
"את לא כזאת." אנה לי בטון יודע-כל.
"כן, טוב, אני גם לא שודדת." החזרתי והלכתי אל רון.
פתחתי את הדלת. "מאיה", אמר ורץ לחבק אותי. שלחתי יד לאחור
לסגור את הדלת. פספסתי את הידית. ככה הכל התחיל. והדלת נסגרה
גם אז, וכולם שאלו איך. ואז גילינו. "אנחנו כבר יכולים ללכת?"
שאל מבלי להרפות.
"עוד מעט. אחרי החדשות."
"איך הלך במשטרה?" שאל, אבל הפעם הסתכל עלי.
"בסדר", עניתי בשקט, בקול עייף. "הם הבינו שאיימו עלי לעשות את
זה, ושאותו אחד חטף ממני את השקים ונעלם. הצלחתי להזיז את
הפוליגרף כדי שיאמינו שאני לא יודעת כלום עליו. שם, מראה,
כלום. הם הבינו שלא אני מי שהם מחפשים, ושחררו אותי. שוטר הסיע
אותי הביתה, והדפוק הזה אסף אותי הנה." לקחתי נשימה עמוקה,
מתקשה לעכל את סדר היום המטורף הזה, שנראה כמו קרה למישהי
אחרת. התקרבתי אליו שוב, משעינה בטבעיות ראש על כתף. "עוד מעט
יפרסמו בחדשות שמכונית התפוצצה בגלל בעיות מנוע או מה שלא
יהיה, ויראו מאחורה הרבה שקים של הבנק ששדדנו. עד שיגלו שהכסף
מזויף ושזה לא האיש שהם צריכים, המניאק הדפוק הזה כבר יהיה
רחוק מכאן, ואנחנו נוכל להמשיך הלאה."
נשכבנו על המיטה, לא טורחים להזיז שמיכות או להוריד נעליים.
שכבנו מחובקים. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל בטוח שפחות ממה
שזה הרגיש. לא דיברנו. רק נשמנו ביחד, מקשיבים לפעימות הלב
שהופכות מהירות יותר ויותר עם חלוף הזמן. לא זזנו. רק חיכינו.
לפעמים התכרבלנו קרוב יותר. וחיכינו.
הדלת נפתחה.
האיש נכנס לחדר, לא סוגר את הדלת אחריו, והתיישב על הכסא עליו
ישב גם בפעם הקודמת. "הכל מסודר, אתם יכולים ללכת." אמר בחיוך,
כאילו נחתמה עסקה מוצלחת. מוצלחת רק לצד אחד...
קמנו והתכוונו ללכת. עצרתי את רון. "תוריד את הצמיד הזה."
אמרתי לו, לא רוצה שום מזכרת מיותרת מהסיוט הזה.
"כן, אתה יכול להוריד אותו. אני כבר לא צריך אותך." הוא צחק.
רון הוריד את הצמיד וזרק אותו אל האיש, שתפס אותו ביד אחת.
נשמע צפצוף.
הלכנו.
"7... 8... 9... 10." שמענו את האיש סופר שניות. הסתובבנו אליו
מסף הדלת.
אקדח נשלף שוב. ירייה. רון עף לאחור. ניסיתי לתפוס אותו ונפלתי
יחד איתו לאורך הקיר שמאחורינו. כתם אדום החל מופיע ומתפשט על
חזו.
"לא! לאאא!!" צרחתי באמה. "רון! רון! לאא!" הסתכלתי על האיש,
ובעודי מחבקת את רון, שלחתי יד לעברו, לופתת את צווארו."
"עשינו מה שרצית! הוא לא היה חייב למות!"
האיש ניסה לשחרר את צווארו מהאחיזה השקופה שלי בו, ודיבר
בצרידות. "הוא לא מת. הוא לא מת. זה... זה היה בצחוק."
הסתכלתי על רון, וראיתי שהוא פוקח עיניים. "רון?" שאלתי, מלטפת
את פניו, לא מרפה מאחיזתי באיש. "אתה בסדר? אתה בהכרה? ברור
שאתה בהכרה, אם פקחת עיניים." לא הייתי מסוגלת לחשוב כמו
שצריך. רון הנהן והחזיק את ידי, מאשר שהוא בסדר מלבד הזעזוע.
"כדורי צבע. זאת סתם בדיחה."
"היא לא מצחיקה." אמרתי בזעם, והידקתי את האחיזה. האיש נפל
מהכסא.
"מאיה, אל תעשי את זה, אני בסדר. אל תעשי את זה."
כל כך רציתי לנקום. הדמעות החלו לרדת. כל מה שעברתי. כל מה
שרון עבר. מישהו צריך לשלם על זה. מישהו חייב לשלם על הבחירה
שנאלצתי לעשות. בחירה שלא רציתי לעשות. רציתי לנקום. והאשם
נמצא מולי. האשם נמצא בידיי. ידיי הקסם האלה. רציתי שהוא ישלם.
זה לא הגיע לאף אחד מאיתנו, והאידיוט רק צחק על כל הסיפור.
"מאיה", אמר שוב בקול רך. "בואי נלך. נספר למשטרה הכל."
נקמה. מבטי לא עוזב את עיניי האיש, הבעה של פחד טהור על
פרצופו. הוא מאמין שהוא עומד למות. הוא מרגיש שזה קרוב. הוא
מבין שלא הכל מסתדר רק כי רוצים.
הוא מפחד.
נקמה.
לצי מעט יותר והאיש איבד את הכרתו. העפתי את האיש כך שיתלה על
הארון, קושרת את ידיו לכל פינה שלו ואת רגליו ביחד במרכז. ראשו
נפל. עכשיו אין דבר שלא אוכל לעשות לו.
"מאיה, את לא כזאת..." הפציר בי שוב רון, לא רוצה לראות את הלב
שלי מושחת יותר ממה שכבר הושחת היום. אלו צלקות שיישארו לנצח.
הסתכלתי עליו, רוצה להיכנע לו וללכת משם, להתחיל לשכוח את מה
שקרה. ורוצה להיכנע לפיתוי לנקום. לנקום על כל מה שאני רוצה
לשכוח. רון נתן לי נשיקה קלה כשעזרתי לו לקום. שלחתי אצבע
אחרונה ושברתי לאיש את האף, בזמן שרון ואני יצאנו משם יד ביד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פאנטום - בטירוף
שלנו




הבחירה של דור
הבמה


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/2/04 9:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ין רד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה