הראש שלי בדיליי לאיזה שנתיים
אני כאן והוא לא
הוא בזימבוואה, ניו זילנד, מדבר שפה שונה
אני במטווחים, רוצה א' הרטבה.
רוצה לחבור אל הראש שמזמין אותי בעיקשות
אבל הם לא נותנים לי,
הם לא מבינים שחסר לי הראש שלי
שאני צריכה אותו והוא לא מוכן לחזור.
הוא כמו ילד קטן
אי אפשר לדבר איתו בהגיון,
פעם ניסיתי להסביר לו שככה זה בצבא
צריכים להתגייס,
הוא אמר שהוא לא רוצה.
טענתי שכל אחד צריך לתרום את שלו,
אמר שאם כבר תורמים
אז בטח לא מה שעושים עכשו..
אמרתי לו שזה רק לשנתיים
וזה עובר מהר
ככה כולם אומרים,
אבל הוא אמר שלמרות כל מה שטענתי
הוא מעדיף תרמיל ומקל לא בארץ ישראל.
אז מה לעשות... נשארתי כאן
בלעדיו.
כבר כמעט שנתיים שאנחנו בוויכוחים והוא עדיין לא משתכנע.
אני נתקעתי בין הראש שלי לבין מערכת ברגים,
שניהם אטומים ולא מקשיבים.
השנתיים האלו שמות זין על הראש שלי
והראש שלי שם זין על השנתיים האלו
אבל אני... אני לא.
אני אסיים את השנתיים האלו
וכשאסיים,
אשכב בערסל עם הראש על כתפיי
מחוייכת
עם הברגים מאחוריי

סטטוס קוו